Avot-H025

א:
המשנה הראשונה של מסכת זו הציגה בפנינו את הרעיון של שרשרת שלימה של אישים שדרכם ושאליהם נמסרה תורה שבעל-פה שמקורה בסיני. המשנה סקרה את החוליות האנושיות שבשרשת הזו ממשה רבינו, דרך עידן הנבואה עד לאנשי כנסת הגדולה שתפקדה במאות הראשונות שאחרי שיבת ציון. החוליה הבאה בשרשרת היתה שמעון הצדיק אשר גרם להתפתחויות היסטוריות שראו את גלגולה של הכנסת הגדולה לסנהדרין של ממש. אחריו בא אנטיגנוס איש סוכו ולו, כפי שמלמדת משנתנו, היו שני מחליפים ולא אחד בלבד. אומנם כן, כעת אנחנו נכנסים אל תוך תקופה של כמעט מאתיים שנה שבמהלכה שני מנהיגים התחלקו בהנהגה של תנועת הפרושים בכל דור. תקופה זו של "הנהגה בשניים" נקראת באופן מסורתי "תקופת הזוגות".

ב:
תופעה מיוחדת במינה היא התופעה של הנהגת חברה כלשהי על-ידי שני מנהיגים בעת ובעונה אחת. אינני חושב שהרעיון בא למנהיגי הפרושים ממוסד הקונסוליה של הרפובליקה הרומית העתיקה (למרות העובדה שבתקופה הנדונה בני משפחת החשמונאים אכן יצרו קשרים דיפלומטיים מסוג כלשהו עם רומא). ההנהגה הזוגית של הפרושים נוצרה מכורח אירגוני או חברתי. עלינו לזכור שתנועת הפרושים היתה מיזוג של גישות ולא אסכולה אחידה. קודם כול היו החכמים שתמכו באמיתותה של תורה שבעל-פה ובחיוניתה. אחר כך, ברגע של משבר, שורותיהם התחזקו בצירופו של שמעון הצדיק וחבריו שערקו ממחנה הצדוקים [ראה אבות 008 לפרטים]. אך כעת היתה דיכוטומיה בין הגישה היותר שמרנית של הצדוקים-לשעבר שבתוך התנועה לבין הגישה הליברלית יותר של החכמים שהיו חברים בה מן קדמת דנה. ולא זו בלבד אלא אף זו: גם היה הבדל בין החברים העשירים יותר לבין החברים העניים יותר. החברים העשירים יותר באו משני מקורות עיקריים. חלקם באו מהאצולה הכוהנית: כשחצו את הקווים למחנה הפרושים כמובן שלא השאירו מאחריהם לא את ייחוסם ולא את אחוזותיהם הכפריות. שאר העשירים באו, כמובן, מהבורגנות החדשה, בירושלים במיוחד, שהרי ירושלים היתה למטרופולין בזעיר-אנפין ממדרגה בין-לאומית. בצד השני של המחנה היו בני הכפרים והפרולטריון העירוני.

ג:
הרב אליעזר פינקלשטיין ז"ל מעדיף לכנות שתי קבוצות אלה שבתוך תנועת הפרושים "פטריציים" [בני האצולה] ו-"פלביאנים" [פשוטי העם]. ברור שהמונחים האלה שאולים מהדיכוטומיה החברתית של הרפובליקה הרומית; אבל נוח לנו לאמץ מינוח זה למטרותינו על-אף זה שאין המונחים נושאים אותן המשמעויות (הגלויות והנסתרות כאחת) שנשאו אצל הרומאים. כדי לשמור את התנועה הפרושית כתנועה מאוחדת היה צורך בהנהגה זוגית, כשמנהיג אחד בכל דור נושא בתואר נשיא הסנהדרין וכשהשני נושא בתואר אב-בית-דין. קרוב לוודאי שהראשון ישב בראש כשהסנהדרין ישבה כגוף דיוני ושהאחר ישב בראש כשהיא ישבה כגוף שיפוטי. הנהגה כפולה זו מוכרת במקורותינו, כמובן. המשנה [חגיגה פ"ב מ"ב] מוסרת רשימה של שמותיהם של חמשת הזוגות לפי סדר כרונולוגי, ומעירה שהראשון בכל זוג היה נשיא והשני היה אב-בית-דין.

בשיעור האחרון השבתי באריכות ובפירוט לשאלתו של יעקב חיניץ לגבי חיבורן של הברכות המרכיבות תפילת שמונה-עשרה [העמידה]. כעת יעקב חוזר אלי בלשון זו:

אני מאוד מעריך את הניתוח המלומד על ההבדל בין המבנה הבסיסי של התפילה לבין הנוסח המילולי. אך הבעיה שלי היא עם הנושא הכללי של ברכות אחדות, כגון "מקבץ נדחי עמו ישראל". האם זה היה הולם את אנשי כנסת הגדולה לפני הפזורה? או שמא חשבו על גלות בבל? או שמא ברכות אלה חוברו, מבחינת התכנים ולא מבחינת המילים, בתקופה מאוחרת יותר כשהמונח "אנשי כנסת הגדולה" כבר לא היה בשימוש?

אני משיב:

התשובה לשאלתו של יעקב נרמזת כבר בתשובתי הקודמת. הסנהדרין תפקדה זמן רב אחרי חורבן בית המקדש. הממשל הביזנטי בארץ ישראל שם קץ לאותו גוף מפואר רק בשנת 425 לספירה – יותר מ-350 שנה אחרי חורבן בית שני. אבל הרבה זמן לפני כן עם ישראל היה "מפוזר ומפורד" בארבע כנפות הארץ המוכרת אז. באמת, כפי שיעקב כותב, רובם המכריע של גולי בבל בחרו להישאר בבל כשהותרה להם אפשרות השיבה לארץ ישראל; המרכז הבבלי של עם ישראל היה ברבות השנים בעל אוכלוסיה מרובה ואמידה. נראה שמטבע הברכות וחתימותיהן [נוסח הסיום] כבר נקבעו מוקד מאוד, קרוב לוודאי אפילו לפני תקופת החשמונאים ברבע הראשון של המאה השניה לפני הספירה. אך נוספו ברכות ושונו ברכות במשך מאות השנים הבאות לפי דרישת הנסיבות והצרכים. לדוגמה, תחת הנהגתו של רבן גמליאל לקראת סוף המאה הראשונה לספירה הנהגה (או נוסחה מחדש) ברכה שמטרתה היתה למנוע מחברי כת הנוצרים החדשה לשמש כשליחי ציבור בבתי הכנסת. חכמי בבל הנהיגו ברכה מיוחדת שקוראת לחידוש מלכות בית דוד (מחווה לראשי גלוותא שתמיד היו מגזע בית דוד). אם כן, טעות יהיה לייחס את ניסוח כל הברכות לאנשי כנסת הגדולה שהרי מה שלימים נקבע כתוכן מקובל לא נקבע אלא מאות שנים אחריהם ובמקרה אחד לפחות אפילו לא בארץ ישראל.