avot-h024
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק א', משנה ג' (חזרה):
אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:
הסברים (המשך):
טו:
אם כן, אנחנו רואים שלפי רמב"ם המטרה של שמירת מצוות התורה היא שמירת מצוות התורה! זאת אומרת שעלינו לשמור תורה לשמה. וזאת, כפי שראינו, גם עמדת חז"ל. אבל חז"ל היו גם מאוד מציאותיים והם הכירו בכך שלא כל אחד מסוגל להתמיד במוטיבציה כזו, תורה לשמה. ולכן, אחרי שהוא הציג רעיון נשגב כזה רמב"ם חוזר ומרכך את עמדתו:
וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום שהוא היה עובד מאהבה… ולפי שידעו החכמים ז"ל שזה הענין קשה עד מאד ואין כל אדם משיג אותו, ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת ענין ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פסידא ואם אינו כן יהיה אצלו אותה מעשה הבל וריק, היאך יאמר לבעל תורה עשה אלה המעשים ולא תעשה אותם לא לירא מעונש מן השי"ת ולא להנחיל שכר טוב, זה דבר קשה עד מאד לפי שאין כל בני אדם משיגין האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו ע"ה, ולכן התירו להמון כדי שיתישבו על אמונתם לעשות המצות לתקות שכר ולהנזר מן העבירות מיראת עונש… ואין ההמון מפסידין מכל וכל בעשותם המצות מיראת העונש ותקות השכר אלא שהם בלתי שלמים, ואולם זה טוב להם עד שיהיה להם כח והרגל והשתדלות בעשיית התורה ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה, וזה הוא מה שאמרו ז"ל: לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה:
טז:
אבל במאמרו של אנטיגנוס איש סוכו, שאליו עלינו להחזיר את העניין, אין הקלה כזו עבור האיש הפשוט. הוא ידע שהתורה החדשה לגבי תחיית המתים, כפי שהיא מוצגת בספר דניאל, הינה כלי מאוד מוצלח כדי ליצור מוטיבציה: כעת בני אדם היו מוכנים למות בעד אמונתם, בטוחים שנאמנותם תקבל שכר הולם ביום הדין. אבל תוצאת לוואי של הבטחה חדשה זו היתה החלשה אצל בני אדם של הרצון לשמור תורה לשמה, עבודה מאהבה. היתה סכנה מוחשית שבני אדם ישמרו את מצוות התורה כדי להימנות בין הצדיקים ביום הדין באחרית הימים. ולכן, היה צורך להדגיש שהמטרה האמיתית לשמירת התורה צריכה להיות תורה לשמה. יז:
אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו והיו שונים לתלמידים ותלמידים לתלמידיהם. עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו מה ראו אבותינו לומר דבר זה? אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית?! אלא אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אַחֵר ויש תחיית המתים לא היו אומרים כך. עמדו ופרשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות צדוקין ובייתוסין; צדוקים על שום צדוק בייתוסין על שום בייתוס.
אם כן, חז"ל סברו שהבייתוסים (והצדוקים) פירשו פירוש מעוות את המאמר של מורם, "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס". הם הבינו מדבריו שאין פרס על מעשים טובים ולכן שללו את רעיון תחיית המתים. חוקרים מודרניים סוברים שהסיפור הזה הוא אגדי והם מייחסים את מוצאם של הבייתוסים לכהן הגדול שמעון בן בייתוס. לפי יוסף בן מתתיהו שמעון בן בייתוס מונה לכהן גדול בשנת 24 לפני הספירה על ידי הורדוס, כמחליפו של שמעון בן פאבי. המינוי בא כדי להעניק לשמעון בן בייתוס מעמד הולם, שהרי ביקש לשאת לאשה את בתו של הורדוס מרים. דיעותיהם התיאולוגיות של הבייתוסים היו דומות מאוד לאלה של הצדוקים אבל לא היה להם אותו מוצא אריסטוקרטי. הצדוקים תמכו בשושלת בית חשמונאי ואילו הבייתוסים היו נאמנים לבית הורדוס. (הם, כנראה, מכונים בבית החדשה של הנוצרים כ-"אנשי הורדוס".) בגמרא, רואים את אנשי בית בייתוס ככוהנים ציניים וחומרניים. יש ביקורת נוקבת בגמרא [פסחים נז ע"א] על בית בייתוס בגלל רודנותו: "אוי לי מבית בייתוס אוי לי מאָלָתָן" (שהיו מכים את העם באלות).
שאלות ותשובות:
באבות 022 כתבתי: גם במקרה של תחיית המתים אנשי כנסת הגדולה – קרי הסנהדרין – חידשו ברכה בתפילת העמידה שמטרתה האחת והיחידה היתה להדגיש תורה חדשה זו. כותב יעקב חיניץ:
הנך מערבב את אנשי כנסת הגדולה יחד עם הסנהדרין. מה זה משמע? שהם אותו דבר? לעולם היתה בעיה בשבילי: הלא אנשי כנסת הגדולה חיו בתחילת בית שני, ואיך זה יכול להיות שכבר אז התייחסו לעניינים כמו "ראה נא בעניינו" – וקבץ נדחינו – ולירושלים עירך ברחמים תשוב – ויותר הגיוני ליחס את התפילות האלו לימי הסנהדרין במאה הראשונה או אחר החורבן השני. באמת למה התכוונו חז"ל כשדברו על אנשי כנסת הגדולה, והאם זיהו אותם לאנשי הסנהדרין? אני משיב: בשיעור אבות 008 כבר זיהיתי את אנשי כנסת הגדולה עם הסנהדרין, שהכנסת הגדולה והסנהדרין היינו הך. באותו שיעור הבאתי את דבריו של אחד מהחכמים הגדולים באמת שבאו משורות היהדות הקונסרבטיבית, הרב אליעזר פינקלשטיין, שכתב: הכנסת הגדולה החליטה מספר החלטות בעלות חשיבות היסטורית… אבל ההחלטה החשובה ביותר היתה מבחינה תחוקתית: הם החליפו את מועצת הזקנים המיושנת בסנהדרין חדשה, שתכלול בין חבריה גם סופרים של פשוטי העם לצד הזקנים המיוחסים… מבחינה היסטורית הכנסת הגדולה היא יולדתה של הסנהדרין. לא אנשי כנסת הגדולה קבעו את נוסח ברכות העמידה שאליהן מתייחס יעקב במסר שלו. יש אי-הבנה נפוצה שהביטוי שבפי חז"ל "מטבע של תפילה" מורה על הנוסח המדוייק של התפילות, ואין זה נכון. הביטוי מורה על המסגרת הכללית של התפילות, הנחייה לגבי התוכן הכללי המחייב של כל ברכה וברכה. בהקדמה לסידור המסורתי "ואני תפילתי" כתבתי:
אצל חלק מציבור המתפללים בקהילותינו יש מהלכים למחשבה המוטעית שנוסח התפילה הוא מעין "דבר שבקדושה" שאת מלותיו אסור לשנות – בדומה לספר תורה. המצב ההלכתי רחוק מאוד מכך. בהלכות קריאת שמע פרק א', הלכה ז', פוסק רמב"ם: "ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל … אין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם. מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום אינו רשאי לחתום … כללו של דבר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה, וחוזר ומברך כמטבע" (עד כאן לשונו). יש לשים לב לכך שרמב"ם אוסר כאן סטייה ממטבע התפילה שטבעו החכמים, לא מנוסח תפילה מסוים. מטבע תפילה, כפי שמתברר, מצביע על המבנה של התפילה – שבסדר קריאת שמע בערבית יש שתי ברכות לפניה ושתי ברכות אחריה, ושהנושא של הברכה הראשונה צריך להיות "מעריב ערבים", וכיוצא בזה… אך למרות רצונו של רמב"ם לאסור גם סטייה מן התוכן המילולי של התפילה, הדבר לא הסתייע בידו: נוסח התפילה שרמב"ם עצמו מביא בחיבורו הגדול "משנה תורה" [סוף ספר אהבה] שונה מאוד מנוסח התפילה שאנחנו מכירים היום (והוא דומה מאוד לנוסח המקובל אצל יהודים יוצאי תימן). מתברר, אם כן, שאין המגבלה של איסור סטייה ממתכונת קבועה חלה על התוכן המילולי של התפילה. וזו לשון רשב"א [לברכות דף י"א עמוד א]: "אותה שאמרו אינו רשאי להאריך ולקצר, אין הכוונה להרבות ולמעט במלותיה [של התפילה], שאם כן היה להם [לחכמים] לתקן נוסח כל ברכה במלות מנויות [לקבוע לנו בתלמוד את המלים המדויקות של התפילה], וזה לא מצינו בשום מקום … בשאר נוסח הברכות לא נתנו חכמים שיעור שיאמר [המתפלל] כך וכך מלות לא פחות ולא יותר"
אם כן, יש להכיר בכך שנוסח הברכות של תפילת העמידה כפי שהגיע לידינו הוא תוצאה של תהליך שהתחיל עם אנשי כנסת הגדולה אבל שלא הושלם על ידם. ובאמת, אם אנחנו נאמנים לעקרונות של היהדות הקונסרבטיבית עלינו להודות שהתהליך לא הושלם עד עצם היום הזה.
|