Avot-H023
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק א', משנה ג' (חזרה):
אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:
הסברים (המשך):
יא:
את דברי אנטיגנוס איש סוכו עלינו להבין על רקע הדברים שהסברנו בשיעורים הקודמים. זאת אומרת שדבריו קשורים עם הרעיון החדש של תחיית המתים. לא אנחנו בלבד אומרים כך אלא גם חז"ל ראו קשר בין דבריו של אנטיגנוס במשנתנו לבין רעיון תחיית המתים – כפי שנראה בהמשך. יב: יג:
שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה וזהו הטוב הגדול לו לענין מה שישיג מן השלמות. אלא שהוא, [הנער] עקב גילו הצעיר וחולשת שכלו אינו מבין את הערך של אותו הטוב ושהחינוך יביאו בשבילו מן השלמות. ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם מהנער, לזרז אותו אל הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו בגלל גילו הרך. הוא יאמר לו, "קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש", ובזה הנער קורא ומשתדל – לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל; ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה וטוב הרבה בלא ספק. ולפיכך הוא חושב את הלימוד להיות עמל ויגיעה, והוא עמל בו כדי שיקבל באותו עמל התכלית האהוב אצלו – והוא אגוז אחד או חתיכה דבש. וכשיגדל [הנער] ויחזק שכלו, יקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים וירצה לקבל זולתו. [המלמד] יזרזו אותו ויעורר תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו, "קרא ואקח לך מנעלין יפים או בגדים חמודים", ובזה ישתדל לקרוא לא למען עצם הלימוד אלא למען אותו המלבוש; והבגד ההוא נכבד בעיניו מן הלימוד והוא אצלו תכלית קריאתו. וכאשר יהיה שלם יותר בשכלו יתבזה בעיניו זה הדבר גם כן: ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו, "למוד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר אחד או שני דינרין", ובכך הוא קורא ומשתדל כדי לקבל אותו הכסף, והממון ההוא אצלו נכבד מן הלמוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו עבורו. וכשתהיה דעתו גדולה ונקלה בעיניו זה השיעור וידע שזה דבר נקל, יתאווה למה שהוא נכבד מזה, ויאמר לו רבו, "למוד כדי שתהיה ראש [ישיבה] ודיין ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך כגון פלוני ופלוני", והתלמיד קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו ותהיה התכלית אצלו שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו. וכל זה מגונה אבל צריכים אותו בגלל מיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה, ויאמר לאיזה דבר נלמד אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד.
יד:
ורמב"ם ממשיך כך:
וזה הוללות על האמת, ועל למוד כזה אומרים חכמים "שלא לשמה", כלומר: שיעשה המצות וילמד וישתדל בתורה, לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר. והזהירו החכמים על זה ואמרו [אבות פ"ד מ"ה] "לא תעשה עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם", והם רומזין לכך שאין להציב תכלית החכמה – לא לקבל כבוד מבני אדם ולא להרוויח ממון, ולא יתעסק בתורת ה' יתברך להתפרנס בה, ולא תהיה אצלו תכלית למוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד. וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת; והתורה אמת ותכלית ידיעתה לעשותה. ואסור לאדם השלם שיאמר, "כשאעשה אלה המצות שהם המדות טובות ואתרחק מן העבירות שהם המדות הרעות שציווה ה' יתברך שלא לעשותה – מה הוא הגמול שאקבל על זה?" לפי שזה כמו מה שיאמר הנער, "כשאני קורא זה מה יתנו לי?" … וכבר הזהירו חכמים על זה גם כן, כלומר: שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצוה בשביל דבר מן הדברים, והוא מה שאמר האיש השלם המשיג אמיתת העניינים [אבות פ"א מ"ג] אנטיגנוס איש סוכו: אמר, "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס". ואמנם רצונו לומר בזה שיאמין בָאמת לְעצם האמת, וזהו הענין שקוראין אותו עובד מאהבה, ואמרו [עבודה זרה יט ע"א] במצותיו חפץ מאד [תהלים מזמור קיב, א] – אמר ר' אליעזר במצותיו, ולא בשכר מצותיו.
המשך יבוא.
שאלות ותשובות:
יהודה ויזן כותב, שוב על הקרבנות: אפילו אם נדמיין לעצמנו שכל השלמים הוקרבו יחד עם תפילה מסוג כל שהוא, כפי שאתה מציע, ואפילו אם גם נדמיין שחלק מהתפילות היו בקשות, כל זה שונה מאוד מהמצב היום כשבצורה ברורה מאוד בקשות הן עניין מרכזי בתפילותינו (תפילות לבריאות, להצלחה וכיוצא באלו). מדוע לא היה "קורבן בקשה", מקביל לתפילותינו? האם לא היה דחף אצל בני אדם להקריב קרבנות כאלה? האם לא היו זקוקים להדרכה מתי להקריב ומתי לא? אם הבקשה היתה תכלית רגילה של הקורבן האם התלמוד לא היה מתדיין על כך (כמו שהוא מתדיין על מתי להביא קורבן תודה)? ומהיכן באה אלינו המסורת לתפילות-בקשה אם לא היו קיימות במערכת הקרבנות או אם ערכן היה נמוך כל-כך? אני משיב: במסורת שלנו יש שני סוגים של תפילה: תפילת חובה, שפרטיה נוקשים ונקבעים מראש, ותפילת רשות שלהן אין כללים בכלל (למעט איסור תפילת שוא). שלא כמו תפילת החובה, תפילת רשות אדם יכול להתפלל מתי שהוא רוצה, איך שהוא רוצה ולפי כל נוסח שירצה – דוגמת תפילתו התמציתית של משה רבינו [במדבר יב יג]: "אל נא רפא נא לה". המסורת הזו של תפילת רשות באה אלינו ודאי מהתפילות שנתלוו לקרבנות הנדבה, והדוגמה המוכרת ביותר היא תפילתה של חנה: כשבעלה אלקנה מקריב את קורבן המשפחה היא מתגנבת אל תוך המשכן כדי לבקש את בקשתה הפרטית [שמואל-א, א יא]: "ה' צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ:" |