Avot-H021

ג:
ההתקוממות העממית נגד העריץ היווני לוותה בהרבה סבל עבור הנלחמים. ספר מכבים ב', שנשמר לנו בין הספרים הגנוזים, הוא בעצם סקירה על ההתקוממות שנכתבה למען הציבור היהודי הגדול שבתפוצה באלכסנדריה שבמצרים. המחבר מאריך את סיפור הזוועות שחוללו נגד העם היהודי בעת ההיא. ייתכן שהסיפור המוכר ביותר מכולם הוא הסיפור על אודותיה של אשה בשם חנה אשר ראתה שישה משבעת בניה עולים על המוקד בלי להמיר או להפר את דתם. כשהבן השביעי אף הוא עמד לצאת להירצח היא מנשקת אותו ולוחשת באוזניו, "בני, לך אצל אברהם אבינו ואמור לו: כך אמרה אימי: אל תזוח דעתך עליך! אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה – נסיון ואני מעשה". [ספר המכבים ב' פרק ז'].

4:
במצב שכזה, באותה העת כמו בעת שלנו, וודאי היו רבים ששאלו את עצמם מה יכולה להיות התכלית של כל הסבל הזה, איך מתייחס האלוהים לעינויים וטבחם של אלה ששומרים אמונים לתורתו? ההבטחה המקראית של ברכה תמורת ציות וקללה תמורת סירוב בלבד מוצאת ביטוי בהרבה מקומות בתורה. המוכר מכולם חייב להיות בפרשה השניה של קריאת שמע [דברים יא, יג-יז]:

והנה חנה ובני זמנה נתקלים בהיפך הגמור: אלה אשר סרבו 'לסור ולעבוד אלוהים אחרים' היו אלה דווקא שנידונו 'לאבוד מהרה מעל הארץ הטובה'.

5:
היה צורך בהבנה חדשה של תורת הגמול שהרי התורה הישנה לא התאימה לעובדות החיים. לפי המחקר המודרני באותה העת נכתב ספר דניאל המקראי, והוא נכתב כדי לפרסם את התורה החדשה בעניין הגמול. דניאל וחבריו מתוארים כמי שעומדים בניסיונות לאלצם להתאים את עצמם לאורח החיים של הגויים וכמי שהיו מוכנים לסבול עבור אמונתם ולשמור על מצוותיה בנסיבות קשות ביותר. אבל עבור הקוראים כל זה היה רק מבחינת 'עידוד ומוסר השכל'. המסר האמיתי של הספר נמצא בסוף הספר [דניאל יב, א-ד]:

6:
אף-על-פי שבספר שנושא את שמו דניאל מתואר כנביא, הספר לא נכלל בחלק השני של המקרא, נביאים, אלא בחלק השלישי, בכתובים. זאת עקב כך שנחתמו ספרי הנביאים עד שלא נכתב ספר דניאל. אי לכך, כשהוחלט בבוא העת לשמור את הספר בכתבי הקודש, מן ההכרח נכלל בין הכתובים. המסר החדש של הספר היה שאמנם נכון שהצדיקים סובלים כעת, אך באחרית הימים יקומו המתים מקברותיהם ויהיה משפט גדול שבו ידונו הרשעים 'לדראון עולם' ושבו סוף-סוף יזכו הצדיקים בגמול הולם על כל מה שסבלו: "רבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם".

המשך יבוא.

אל ספורר כותב בקשר עם הקרבנות:

סדר הקורבנות שאותו לדבריך העם אהב אינו ככל הנראה אותו סדר קרבנות שנדון במשנה ושאותו מזכירים יהודים דתיים היום בערגה ובאהבה. ההפטרה ליום ב' של חג הפסח [בתפוצות – ש"ר] (מלכים ב', פרק כג), ובמיוחד הפסוקים שנשמטו מההפטרה, מבהירה שרק בימי מלכותו הקצרים של יאשיהו המלך הושבו הטקסים למקומם. יאשיהו נאלץ להשמיד פסלים של עשתורת ושל כמוש שאותם הכניס שלמה המלך (עבור נשותיו הזרות). יאשיהו השמיד אשרות ובעלים וגרש את הקדשים. מהעיון בספר מלכים ב' מתחוור שמוסד הקרבנות לפי המתכונת הכתובה בתורה היה המעשה היוצא מן הכלל ולא הכלל בימי מלכותם של רוב המלכים, כולל דויד ושלמה. ומה היה גמולו של יאשיהו על כך? בגיל צעיר הוא מת מות כסילים במלחמה במצרים לא נחוצה, כשאביו האריך ימים עד לשיבה טובה על אף שלטונו הארור.

אני משיב:

אני מודה שהביטוי המובהק והמזהיר של אהבת העם לבית המקדש ולפולחנו היה בימי בית שני. אבל, כדי לעמוד על הקשר המשתנה שבין העם לבין בית המקדש בתקופת המלכים יהיה עלינו לתאר גם את הפוליטיקה של התקופה וגם את תורותיה הדתיות: וקצרה היריעה במסגרת של לימוד מסכת אבות לעשות כן. כמו כן, אני סבור שעלינו להיזהר מלהסיק מסקנות המתבססות על המדיניות של השולטים בעם בתקופה קצרה למדי. בנוסף על כך, אל ספורר מתבלבל בין אביו של יאשיהו לבין סבו! אמון, האב, היה בן 22 כשעלה על כס המלוכה ומלך שנתיים קצרות לפני שהתנקשו בחייו! (ראה ספר מלכים ב', כא, יט-כג).