Avot-H014
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק א', משנה ב' (חזרה):
שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:
הסברים (המשך):
ג:
בהסברים קודמים, על משנה א, כבר דיברנו באריכות על תפישת התורה שאליה מתייחס שמעון הצדיק במשנתו הנוכחית. אך אין הדבר כך לגבי המרכיב השני ברשימה שלו של דברים שעליהם העולם עומד, עבודת הקרבנות. עבור שמעון ועבור דורות רבים של אלה שבאו אחריו – עד להפסקה של עבודת הקרבנות יחד עם חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה (כ-300 שנה אחרי זמנו של שמעון) – בית המקדש ועבודת הקודש של שחיטת קרבנות והקרבתם שלמענה היה קיים היו התבטאות פיזית של כבוד שמים, התבטאות פיזית שהיתה אהובה ונערצת במידה כזו ששום אדם שחי היום אינו מסוגל להעריך. לא שמעון, הצדוקי לשעבר, ולא חבריו החדשים בכנסת הגדולה הפרושים, היו מסוגלים לדמיין לעצמם יהדות ללא בית המקדש שבירושלים. ד:
אני חושב שהנושא החשוב ליהדות הקונסרבטיבית היום אינו איך להתייחס לעבודת הקרבנות של העבר אלא איך להתייחס לעבודת הקרבנות של העתיד. הקדשתי מחשבה רבה לנושא זה כשערכתי עבור התנועה המסורתית את תפילת המוספים בסידור "ואני תפילתי". סידור זה יצא לאור לשימושם של חברי התנועה המסורתית בארץ ועד כמה שדעתי מגעת הוא הסידור הקונסרבטיבי היחיד שיצא לאור אי-פעם שאין בו אפילו מלה אחת של אנגלית. הא לנו גירסה מקוצרת של מה שכתבתי שם:
את הברכה הרביעית של התפילה בשבתות ובימים טובים כינו חז"ל "קדושת היום". בזמן שבית המקדש היה קיים, בימים שבהם היום מתפללים תפילת המוספים היו מקריבים את הקרבנות המיוחדים של אותו היום. מאז חורבן בית שני התפללו בתפילת המוספים לבניינו מחדש של בית המקדש ולהחזרת עבודת הקרבנות בתוכו, ופירטו בתוך ברכת "קדושת היום" את הקרבנות המיוחדים לאותו יום על-פי הכתוב. מעטים בתנועה המסורתית היום מייחלים להחזרת עבודת הקרבנות בבוא היום, אבל הגעגועים האמיתיים לבניין רוחני מרכזי אחד ויחיד לא נמוגו, כפי שמעיד בעליל מעמדו של הכותל המערבי היום בעיני הציבור. לגבי התוכן של "קדושת היום" בתפילת העמידה ניתן להבחין בשתי גישות עיקריות בתנועה המסורתית. גישה אחת רואה בחיוב תפילה לבניין הבית השלישי, אבל לא להחזרת עבודת הקרבנות. לפי גישה זו הכמיהה לבניין הבית השלישי מסמלת את הכמיהה לאיחודו מחדש של העם היהודי )כולל איחוד לבבות( ולהגשמת ערכי השלום והסובלנות הכלל-אנושיים שבחזון הנביאים לאחרית הימים. אופן עבודת הקודש בבית המקדש העתידי יהיה שונה באופן מהותי ממה שהוכר עד כה – כפי שהתפילה היתה לאופן הדומיננטי של עבודת הקודש אחרי חיסולה למעשה של עבודת הקרבנות עם חורבן בית שני. לא נוכל לדעת היום, לפני מעשה, איזו עבודה תתחדש בעתיד לבוא. גישה זו מתבססת על חזון הנביאים, וגם על דברי הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (בעיקר על פרק ל"ב שבחלק ג'). הגישה העיקרית האחרת בתנועה המסורתית רואה בעבודת הקרבנות שלב היסטורי בהתפתחותו הרוחנית של עם ישראל – שלב שקיבל את ברכתו של הקב"ה בתורה על-ידי ריבוי פרטי מצוותיו. לפי גישה זו אין להתכחש לשלב ההיסטורי הזה, אבל יש להתייחס אליו בלשון עבר ולא כדבר מיוחל לעתיד לבוא. גישה זו היתה הגישה הדומיננטית ביהדות הקונסרבטיבית העולמית מאז העשור השלישי של המאה העשרים, ורבים רואים בה מסורת שהתקדשה ברבות הימים. ברור שכפי שאין זהות בין שתי הגישות האלה, גם אין סתירה ביניהן. יהיו מתפללים שימצאו גישה אחת מתאימה יותר לתחושתם, ויהיו אחרים שיבקשו לאמץ את שתי הגישות כאחת.
המשך יבוא.
שאלות ותשובות
המרכיב האחרון של משנה א עודד אותנו לעשות "סייג לתורה". ג'ים פלדמן כותב:
כשאני קורא משנה זו של אבות בעברית (ובמיוחד לאור המהומה היום לגבי גדר ההפרדה) שמתי לב לשימוש במלה "סייג" במקום "גדר". האם יש לך הארה אטימולוגית או אחרת לדוברי אנגלית? אני משיב: בגמרא נאמר שכשיהודי צדיק, מלאכתו נעשית על-ידי אחרים. היום אני צדיק, שהרי אמנון רונאל עושה עבורי את מלאכתי! הוא כותב כך: סייג משמעו גם גבול, גדר (מכאן נגזרו הביטויים "סייג את דבריו", "נסיגה מהקו", "הסגת גבול" ו"הסתייגות"). נראה לי שהפסוק כפשוטו מתכוון שבמקום שהדברים בתורה אינם ברורים, עלינו לתחום ולשים גבול ברור ע"י הסבר ופירוש. חכמים שונים קובעים גבולות שונים, אחד מחמיר ואחר מקל, וגורמים לפילוג לשם שמים או לשם פוליטיקה… התרשמתי מהדברים, שכל המרבה באיסורים והחמרות הרי זה משובח, ונדמה לי שבכך דווקא מרתיעים ומרחיקים מהתורה עבריינים שכמותי. |