משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:
תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא-נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי – הקב"ה – וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי-שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ-דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה'-צְבָאוֹת הוּא:
כב:
ראשיתו של מה שעתיד היה להתפתח לבית-הכנסת נמצאת בכינוסי הגולים בבבל. טבעי היה שיתכנסו יחד באותם הימים שבהם היו מתכנסים יחד בירושלים לפני הגלות. מכינוסים אלה התפתחה מנהיגות דתית אלמונית שלא באה מן ההכרח מהכהונה: כל מי שהיה מסוגל להציע נחמה ותקווה היה מוזמן לעשות כן. אך כששבו הגולים לארץ-ישראל –
538 לפני הספירה – בהזדמנות הראשונה הם התכנסו בירושלים והתחילו לבנות מחדש את בית המקדש – בנין שלא הושלם עד שנת
516 לפני הספירה. בימים הראשונים של בית שני הכהונה היתה מושחתת ואחרוני הנביאים דברו עליה קשות, מלאכי, ישעיה השני וישעיה השלישי.
כג:
כפי שכבר ראינו, בסתיו של שנת 444 לפני הספירה היתה מהפיכה עצומה – האירוע ההסטורי האחרון שמוזכר במקרא. עזרא הכהן ונחמיה התרשתא הצליחו להביא את העם לקבל את התורה כחוקה של המדינה וקבלה זו אושררה ע"י כל מנהיגי הציבור בחתימתם על הסכם ברית. מבחינה הסטורית, עם סיום תמונה זו האורות כבים והבמה שרויה באימת חשיכה. האורות נדלקים מחדש רק בעוד כמאה שנה עם הגעתו למזרח התיכון של אלכסנדר מוקדון בשנת 333 לפני הספירה. עם חידוש התאורה אנחנו מוצאים שבצד בית המקדש בירושלים מוסד חדש התפתח: בעיירות ובכפרים העם היה מתכנס באולמי התכנסות – בתי כנסת – כדי להקשיב לדברי התורה כשהיא מתפרשת ומוסברת ע"י מורים המכונים חכמים. ומורים אלה, חכמים אלה, לא היו צריכים להיות כהנים.
כד:
אין לידת בית הכנסת מסמנת סופה של עבודת הקודש בבית המקדש. בעצם, שני מוסדות אלה התקיימו זה בצד זה עד לחורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה. היה בית כנסת בבית המקדש עצמו שבו התכנסו הכהנים המשרתים בקודש. אבל הכהונה הגיבה להופעת המנהיגים החדשים של בית הכנסת – החכמים – בדיוק כפי שהגיבו כבר בזמנם לנביאים בתקופת המקרא. מלבד שינוי בכינויים אני יכול לחזור על מה שכתבתי קודם: "אהבתם של הכהנים כלפי החכמים היתה כמו אהבתו של הביורוקרט המצוי כלפי האיש הפשוט מן השטח שמתחיל לדרוך על יבלותיו. רתיעה זו גדלה בגלל העובדה שחלק מהחכמים היו כהנים שסרחו כביכול." לא כל הכהנים, כמובן, הפגינו רתיעה מפני החכמים. זה היה הדרגות הגבוהות של הכהונה שנרתעו במיוחד; הכהנים מהמעמד הבינוני ומטה לא מצאו קושי רב בשיתוף פעולה עם תלמידי החכמים.
כה:
ככל שמפלגת החכמים גדלה והתחזקה כך אנשי הכהונה הגדולה ראו את עצמם יותר ויותר מאויימים. אבל היתה זו הגעתו של אלכסנדר מוקדון למזרח התיכון שגרמה לפילוג הסופי בין השתיים. אלכסנדר היה כובש, אבל הוא היה כובש עם משימה, עם תוכנית. הוא לא ביקש לכבוש ארצות בלבד – דבר שעשה למכביר! מה שאלכסנדר רצה לעשות היה להביא את הברכות של אורח חייהם של היוונים לילידים. הצורך לקדם את פניה של ההתייוונות – אורח חיים מערבי – הוא שיצר שתי אידיאולוגיות שונות בתוך העם היהודי. לכהונה הגדולה היתה הסכנה גדולה ביותר: הם יכלו להפסיד את מעמדם אם לא ימצאו דרך לדו-קיום עם הכובש – יפסידו יוקרה, פרנסה ועמדות כוח. החכמים רצו רק להמשיך בפיתוח אורח החיים שלהם. קרע זה התחזק ע"י הבדלים אידיאולוגיים. ההבדל האידיאולוגי הגדול ביותר היה בקשר עם תושבע"פ. תורה שבכתב היתה תורתם של שתי המפלגות אבל הרעיון שתורה זו יכולה להשתנות ולהתפתח ע"י פירוש ומדרש היה הנדבך החשוב ביותר במצעם של החכמים. ההבדל השני בחשיבותו היה לימוד תורה שבעל-פה בבית המדרש – או בבית הכנסת – שהיה קיים כמעט בכל עיירה ובכל כפר. שני נדבכים אלה היו לשמצה בעיני אנשי הכהונה הגדולה. הכהנים שמו דגש באילן היוחסים שלהם עד לכהן גדול בשם צדוק, ולכן התחילו להיקרא צדוקים. הם כינו בשאט נפש את החכמים פרושים – פורשים מהציבור – אבל את השם הזה נשאו החכמים בגאווה לאחר מכן. יש הסברים אחרים למוצא כינויים אלה אבל הבאתי כאן את ההסבר הנפוץ ביותר.
כו:
כך זנחו הצדוקים תורה שבעל-פה ומשלו ביד רמה על בית המקדש ועל עבודתו, שהם היו משאת נפשם. הפרושים המשיכו להתפתח ומספרם הלך וגדל. חלק גדול של הצדוקים ממעמד הביניים ומטה עברו לפרושים בגלל האיום של שמד מצד המלך הסליוקי אנטיוכוס – סיפור מוכר בגלל חג החנוכה. כשצדוקים אלה הצטרפו לכת הפרושים נוצרו שתי קבוצות בתוך התנועה: הכפריים שלימים היו לבית שמאי, והעירוניים שהיו לימים לבית הילל. חורבן בית המקדש במאה הראשונה לספירה שם קץ בעצם לכת הצדוקית והפרושים נותרו לבד כמנצחים בשדה. השקפת הצדוקים קמה לתחיה פעמיים מאז. בעולם היהודי הדחיה הצדוקית של תורה שבעל-פה קמה מחדש בפילוג הקראים, פילוג שהיכה את העולם היהודי במאה השמינית לספירה. עד עצם היום הזה יש מספר קטן של קראים. בעולם הלא-יהודי ההדגשה היתירה הצדוקית על עבודת הקודש של בית המקדש מצאה את דרכה לעבודת הקודש של הנוצרים, שעד עצם היום הזה מוצאת בלבה כהנים, מזבחות וכוח הכפרה של הקרבת הקרבן.
המשך יבוא.
התכתבות לא מעטה נערמת על שולחני, התכתבות שבה שאלותיכם והערותיכם, אבל החלטתי לשמור אותה עד לפעם הבאה כדי לקדם את הסקירה ההסטורית שלנו.
בגלל חג הפורים השיעור הבא יהיה ביום ד', י"ז באדר / 10 במרץ. שבת שלום ופורים שמח לכולם.
