Avot-H003

המשך יבוא.

שריל בירקנר מאק כותבת:

למדתי – מהרב דוב ברקוביץ – שאבות כאן בא כמו אבות מלאכה, ולא כמו אבות קדמונים.

אני משיב:

אמת הדבר שהביטוי 'אבות' הרבה פעמים משמש במובן של 'מרכיבים חיוניים' או 'יסודות'. במושג המוכר ששריל מביאה הביטוי 'אבות מלאכה' מצביע על 'מעשים בסיסיים' שהם אסורים בשבת ושמהם יהיו 'תולדות'. לא פחות מוכר הביטוי 'אבות נזיקין', שמצביע כל 'ארבעת המקורות הבסיסיים של נזק' שבגללם ניתן לתבוע אדם בדין. כשלמדנו את מסכת ידיים התייחסנו הרבה פעמים למושג 'אבות הטומאה' – מקורות טומאה עיקריים שיכולים להדביק ולזהם אחרים על-ידי מגע או קירבה.

אני מבין שהכוונה של המורה של שריל היתה להציע שה-'אבות' של מסכתנו אינם בני-אדם אלא 'הדברים הבסיסיים', העיקריים של היהדות. זה מאוד מעניין והיא הצעה מושכת.

אני כתבתי: אך מסכת אבות שונה מכל שאר המסכתות שבמשנה בעיקר בכך שהחומר ההלכתי שבה מועט מאוד או לא קיים בכלל. המסכת הינה אנתולוגיה של פתגמים, אימרות מוסר והארות פילוסופיות שנמסרו מפי גדולי החכמים במשך חמש מאות השנים שהובילו לעריכת המשנה בתחילת המאה השלישית… כתבתי "שהחומר ההלכתי שבה מועט מאוד או לא קיים בכלל" כי תלוי באיך מגדירים הלכה. אם אנחנו רואים ב-'המלצות הרציניות ביותר' של החכמים דבר הלכה אזי נמצא מקרים רבים של דברי הלכה במסכת זו: מאמרים מהסוג 'עשה כך', אל תעשה כך' וכיוצא באלו. אולם, כמעט כל המלומדים סוברים שהמסכת שלנו מורכבת מדברי אגדה ולא מדברי הלכה.

יעקב חיניץ כותב – וקיצרתי את דבריו באופן אכזרי:

אני מציע שקביעה זו של טבעה של הלכה ואגדה במונחים של מעשה ומחשבה … איננה מדוייקת או לפחות איננה מספיקה… ישנן מצוות שאינן בגדר מעשה אלא של מחשבה או הרגשה. ולכן, אם אנחנו מקבלים את האמונה בקיום האלהים, כפי שעושה רמב"ם, האם זאת הלכה או אגדה?… אם זה אמת האם לא נוכל לומר שחלק מכובד של מסכת אבות הינו הלכה אפילו אם התוכן הוא בגדר מחשבה או הרגשה? ושמא ההבדל האמיתי בין הלכה לבין אגדה איננו של מעשה ומחשבה אלא בשל חיוב ורשות… ההיגד הראשון לדוגמה: "משה קיבל תורה מסיני". האם זה הלכה או אגדה? אם הגמרא בפרק חלק קובעת ש-"האומר אין תורה מן השמים אין לו חלק לעולם הבא", האמונה שמשה קיבל תורה מסיני הופכת לחובה ולכן להלכה ולא אגדה, וזאת למרות שהמשנה איננה משתמשת במונחים "עשה" או "אל תעשה".

אני משיב:

יש כאן אי-הבנות. אם קוראים מה שכתבתי בקפדנות רואים שלא הצעתי – ולא חשבתי – שההבדל בין הלכה לבין אגדה הוא הבדל של מעשה מול מחשבה. ברור שזה לא נכון. ההבדל בין הלכה לבין אגדה הוא הבדל של תכנים וסוג. בסופו של דבר, התוכן של הלכה הוא התנהגות מחייבת ואילו אגדה מתעסקת בערכים. אם כן, האמונה באלהים הינה הלכה אפילו אם אין כאן 'מעשה': 'תחשוב כך' הוא חיוב. אם מנהג הוא רשות, לפי ההגדרה הוא אינו מחייב ואינו הלכה במובן המצומצם של המילה: התנהגות מחייבת.

יתר על כן, אין ההלכה מתעסקת בהרגשות או כוונות בתור שכאלה, אלא במעשים בלבד: אפשר להביא כדוגמה הדיון הארוך בין החכמים של דורות רבים בשאלה האם הכוונה הטובה לעשות מצווה כמוה כמעשה עצמו – ודעת הרוב היא שלא. לעומת זה, קיום מצווה ללא 'כוונה' מספקת – דהיינו התעסקות ריגשית – מוכרת בדרך-כלל כיציאת ידי חובה.

ההשוואה בין משנתו – משה קיבל תורה מסיני – לבין הנאמר במסכת סנהדרין פ"י מ"א – האומר אין תורה מן השמים אין לו חלק לעולם הבא – מטעה שהרי אינם מדברים על אותו דבר. בסנהדרין מדברים על תורה שבכתב ואילו באבות מדברים על תורה שבעל-פה. ובאמת, מאוד מאלף שבסנהדרין החכמים ניסחו את החיוב במונחים מחייבים כביכול ואילו באבת לא עשו כן.