Avot-H002
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק א', משנה א' (חזרה)
משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:
הסברים (המשך):
ט:
כעת אנו יכולים להפנות את שימת הלב לתוכן של המשנה הראשונה של פרק א'. ברור שהמשנה מבקשת ליצור שרשרת של מסורת שמתחילה עם משה רבינו בסיני. אולם התורה המוזכרת במשנתנו אינה התורה שאותה אנו קוראים בבתי הכנסת מדי שבת. בעצם היא מתייחסת לתורה 'האחרת'. י: יא:
וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת עַל-סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-ה' לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית-ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה-שָׁם בְּךָ לְעֵד:
המדרש מרחיב על הכתוב:
כיון שידע משה שהיה לו למות באותו היום מה עשה? אמר רבי ינאי: כתב שלוש-עשרה תורות – שתים-עשרה לשנים-עשר שבטים ואחת הניח בארון שאם יבקש לזייף דבר שיהיו מוצאים אותה שבארון…
יהא כל זה מה שיהיה, ברור שהחכמים לא האמינו שתורה שבכתב היתה זקוקה לשרשת מסירה כלשהי: היא כתובה וכולם יכולים לראות אותה, להעתיק אותה ולקרוא אותה.
יב:
דע כי כל מצוה שנתן הקדוש ברוך הוא למשה רבינו עליו השלום, נתנה לו בפירושה. היה אומר לו המצוה ואחר כך אומר לו פירושה וענינה, וכל מה שהוא כולל ספר התורה.
ואז הוא מעתיק כמעט מילה במילה מהגמרא איך משה רבינו לימד תורה לישראל. הוא מסיים כך:
נמצאו כל הקהל שומעים המצוה ההיא ארבע פעמים: פעם מפי משה ופעם מפי אהרן ושלישית מפי בניו ורביעית מפי הזקנים:
ככל שמדרש זה נראה לנו דמיוני – ובלתי-מעשי – הוא בכל-זאת פורס לנגד עינינו אמונתם של החכמים שתורה שבכתב מלווה על-ידי תורה שבעל-פה – פירוש מסורתי של הכתוב. ואמנם כן, כמעט בלתי אפשרי ליישם תורה שבכתב בצורה משמעותית כלשהי ללא הדרכה מרחיבה כלשהי. בספרו "הכוזרי" כותב ר' יהודה הלוי שהוא מאתגר לכל אדם שיעשה משפט-צדק על-פי הבנה מילולית של החוקים שבפרשת משפטים שקראנו בשבת שעברה. זה לא ניתן לביצוע!
יג: כשלמדנו מסכת ברכות כתבתי:
אינני רוצה בשלב זה להתייחס לשאלת מקורותיה של תורה שבכתב – לא מפאת השאלה עצמה אלא כיון שדיון כזה יוביל אותנו הרחק מהנושא שלנו. ננסה לנסח הצעה תמה וכוללת ככל האפשר – אף-על-פי שהיא לא תהיה קבילה למדקדקים של כל הגישות: "מקורותיה הקדומים ביותר של תורה שבכתב מתחבאים בערפילי דברי ימיו הקדומים של עם ישראל וסביר שהם מגיעים עד לסיני". המסורת הרבנית תמיד עמדה על כך שתורה שבעל-פה ניתנה יחד עם תורה שבכתב, ולכן אני סבור שמותר להניח לגבי מקורותיה הקדומים ביותר של תורה שבעל-פה בדיוק מה שכתבנו לגבי תורה שבכתב: הם מתחבאים בערפילי דברי ימי עם ישראל הקדומים וסביר שהם מגיעים עד לסיני – לפחות! בכל אופן, כשתורה שבעל-פה יוצאת לעטה מערפילי הזמן הנחנות בסיסיות מסוימות כבר השתרשו. הדבר המענין לגבי הנחות אלה הוא שהן כל-כך עתיקות שמעולם לא עירערו עליהן – אפילו אלה שהתנגדו באופן החריף ביותר והרעשני ביותר לעצם הלגיטימיות של תורה שבכתב עצמה! הא לנו דוגמה… "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:" אדם מלומד מסין היה מבין פסוקים אלה כלא יותר מאשר מטפורה ציורית שמשמעותה: עליכם לשמור במודעות את הדברים האלה בכל רגע ורגע. ובכל זאת, מהזמן העתיק ביותר הבינו שהפסוק דורש כתיבת פרשות מסוימות של קלף ושיוכנסו לתיבות עור קטנות ושנקשור אותן ליד ולראש על-ידי רצועות שחורות של עור: תפילין. במאה השלישית לפני הספירה היה ניתוק מוחלט בין הפרושים – שהיו אבותיה המולידים של היהדות הרבנית – לבין הצדוקים שדחו לחלוטין את תוקפה של המסורת שבעל-פה ועמדה על הבנה מילולית של תורה שבכתב. ובכל זאת, מעולם לא היה ספק אצל הצדוקים שמילים אלה של קריאת שמע מדברות על תפילין. הויכוחים בין שני המחנות נסבו על שאלות כמו האם הבתים יכולים להיות עגולים או רק בצורת תיבה; והאם 'אות על ידך' צריכים לקשור על פרק היד או על שריר הזרוע; והאם פירוש 'בין עיניך' הוא על המצח או מעל לאף. אבל שהנושא היה תפילין מעולם לא היה מוטל בספק: את זה ירשו מ-'מקורותיה הקדומים ביותר של תורה שבעל-פה שהם מתחבאים בערפילי הזמן'.
המשך יבוא.
|