BK-h058

א:
התורה מכירה בשלושה סוגים של גנבה והעונש שונה לכל אחד מהם. הסוג החמור ביותר של גנבה הוא חטיפה של בן-אנוש, שהיא נדונה בדיני נפשות. כך הבינו החכמים את הפסוקים שבעשרת הדברות [שמות כ יג]:

מאחר והתורה דנה בגנבת רכוש במקום אחר, כפי שנראה, ומאחר שמקובל כמובן מאליו שהתורה אינה חוזרת על דברים שלא לצורך, את הגנבה המופיעה בעשרת הדברות צריך להבין לפי הקשרה: שאר העברות המפורטות בפסוק הן של דיני נפשות, כך שהמצוה שלא לגנוב חייבת להתיחס לדיני נפשות, וזוהי החטיפה. הסוגיה של חטיפה אינה חלק מהגנבה שהיא הנושא של משנתנו. (היא נדונה במסכת סנהדרין.)

ב:
יתכן ויועיל אם בשלב הזה נביא במלואם את פסוקי התורה שדנים בעניין גנבה:

שלושה מצבים מתוארים כאן:

1. גנבה של שור או שה;
2. גנבה של כל דבר אחר;
3. הנסיבות שבהן בעל הבית רשאי למנוע את הגנבה אפילו במחיר חיי הגנב.

ג:
הפריט האחרון ברשימה לעיל אינה קשורה לדיוננו כאן, לכן אסביר אותו בקצרה. אם הגנב נתפס כשהוא פורץ לבית באישון ליל, בעל הבית רשאי למנוע את הגנבה אפילו על ידי שימוש בכח, אפילו אם השימוש בכח עולה בחיי הגנב. הסיבה היא שבחושך המוחלט אין לבעל הבית היכולת להעריך את מידת הסכנה מצד הפורץ. אבל אם הגנב נתפס במהלך שעות אור יום יש לעצור אותו ללא שימוש בכח שיהרוג אותו. הסוגיה אינה חלק מהגנבה שהיא הנושא של משנתנו.

ד:
לכן, למען ההבנה הבה נחזור על הפסוקים מהתורה ללא התוספת העוסקת בתפיסת הפורץ:

כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה. שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם [הגנב] אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם.

עולות שתי שאלות מתבקשות: מדוע התורה מבדילה בין גנבת שור או שה וגנבה של כל דבר אחר? יתר על כן, למה התורה מבחינה בין שור ובין שה? בנוגע לשאלה הראשונה הגמרא [ב"ק ע"ט ע"ב] מביאה את דברי רבי מאיר:

השור משמש למטלות כבדות כמו חרישה וטחינה, כך שגנבה של שור כרוכה לא רק בהפסד של ערך השור אלא גם בערך כוח העבודה שלו, בעוד שבמקרה של שה ההפסד היחיד הוא השה עצמו.

בנוגע לשאלה השניה הגמרא מביאה את דברי רבן יוחנן בן-זכאי:

הגנב משפיל את עצמו כשהוא גונב שה בכך שהוא נאלץ לשאת אותו על כתפיו, בעוד שאת השור הוא מוביל בחבל, אופן פחות משפיל לכבודו.

בפרושו לפסוקים הללו הרב אברהם אבן-עזרא מביא נימוק אחר:

ה:
העונש על כל דבר שנגנב הוא פיצוי כספי, כי גנבה נחשבת לנזק, וכל הנזיקין כרוכים בפיצוי על הנזק באמצעות תשלום. מסיבה זו לא קיים קנס או עונש מאסר על גנבה: התשלום נעשה לבעלים של הטובין הגנובים. אם כן, במשפט עברי הגניבה איננה פשע אלא נזק כספי.

המשך יבוא.