דף הביתשיעוריםBK

BK-h056

נושא: BK

Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל

Red Line

חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל

Green Line

מסכת בבא קמא, פרק ו', משנה ה':

הַמַּדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ וְהָיוּ בּוֹ כֵּלִים וְדָלְקוּ – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יְשַׁלֵּם מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָא גָדִישׁ שֶׁל חִטִּים אוֹ שֶׁל שְׂעוֹרִים. הָיָה גְדִי כָפוּת לוֹ וְעֶבֶד סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ – חַיָּיב; עֶבֶד כָּפוּת לוֹ וּגְדִי סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ – פָּטוּר. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בַּמַּדְלִיק אֶת הַבִּירָה [בית גדול], שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהָנִיחַ [חפציהם] בַּבָּתִּים.

הסברים:

א:
כפי שהוזכר קודם, לפעמים היו האיכרים מציתים את הגדיש שלהם כדי להכין את הקרקע לזריעה הבאה. בפרושו למשנתנו רמב"ם (שמבסס את דבריו על הגמרא, ב"ק ס"א ע"ב) מבין את הרישא כמתיחסת למקרה בו גדיש אחד מוצת והאש אז מתפשטת לגדיש ששייך למישהו אחר. ברור שכך חייבים להבין את המשנה שהרי אף אחד לא יפצה את עצמו על כך שהצית את הדגיש שלו. יש לזכור, כפי שהסברנו בעבר, שהאיכרים היו נוהגים להעביר את כל התבואה שקצרו אל תוך שדה משותף, שם לכל איכר הוקצה שטח לתבואתו. כפי הנראה, לפעמים ערמות הגדיש היו יותר מדי קרובות אחת לשניה.

ב:
נראה שהאיכרים, לשם נוחות, היו לפעמים משאירים בתוך (או אולי על) הגדיש כלים שהם צריכים – אתי חפירה, מגרפות, סולמות וכיוצא בזה. ברישא של משנתנו רבי יהודה סבור שאם הגדיש הוצת והכלים שבתוכו (או שמעליו) נשרפים, האדם שהבעיר את הבערה צריך לשלם לא רק על התבואה שנשרפה אלא גם על הכלים שנשרפו יחד איתה. אולם, שאר החכמים חולקים על כך: הבריות לא נוהגות להשאיר את כליהן היקרים באופן שכזה, אלא הן לוקחות אותם למשמרת. כך שהפיצוי צריך להיות רק לתבואה שנשרפה. בענין הזה ההלכה נקבעה לדעתם של חכמים ולא לדעתו של רבי יהודה.

ג:
נדמיין מצב שבו דוד מצית את הגדיש שלו, והאש, למרבה הצער, מתפשטת לגדיש של שרה שנמצא בסמוך. גרוע מכך, הרועה של שרה קשר עז לגדיש כדי למנוע שוטטות והרועה חטף תנומה קלה בקרבת מקום: הן העז והן הרועה נשרפו למוות. לפי הבנת הגמרא את משנתנו [ב"ק ס"א ע"ב] דוד צריך לפצות את שרה על הפסד התוצרת שלה ועל העז שאבדה לה, אך בנוגע לרועה אין הוא אחראי מתוך הנחה שלא היה דבר שמנע מהאיש לברוח מהלהבות.

ד:
אולם, אם המצב הפוך החוק שונה. אם היה זה הרועה שהיה קשור לגדיש אז דוד אחראי באופן ישיר למותו על כל ההשלכות הנובעות ממצב זה. כך שמוותרים לו על התביעה הפעוטה לפיצוי כספי. ברור שמטרת משנתנו היא לבסס את הכלל שליכולת של אדם להימלט מהתבערה יש השלכות ישירות על טבעה של האחריות של המבעיר.

ה:
הסיפא של משנתנו מחזירה אותנו לרישא. וודאי תזכרו שרבי יהודה היה סבור שכל מי שמבעיר רכוש של הזולת אחראי לכל הנזקים שנגרמים בשל כך, כולל התכולה. החכמים חלקו עליו, כי אין הבריות נוהגות להשאיר את חפציהן במצב כזה. ואולם, הם מסכימים עם רבי יהודה שאם המבעיר מצית ביתו של מישהו הוא אחראי לא רק על ערך הבית אלא גם על הערך הכולל של כל תכולתו, שהרי הבריות, כמובן, מחזיקות את חפציהן בבתיהן.

הודעה:

ברצוני להודות לכל האנשים הטובים ששלחו לי מסרים עם איחולים להחלמתי. עדיין מאוד קשה לי לשבת ליד המחשב לאורך זמן, כך שבינתיים השיעורים עלולים להיות קצרים מהרגיל. אך אולי לא יותר מדי יהיר מצידי לחשוב ששיעור קצר עדיף על היעדר שיעור בכלל.

Green Line


דילוג לתוכן