BK-h052

ה:
משנתנו קובעת: "מסרה לרועה, נכנס הרועה תחתיו". גם ראינו שבגמרא [ב"ק נ"ו ע"ב] מעלים את השאלה מיהו המוסר. הטיעון הוא שאנו כבר יודעים ממקור אחר ש-"מסרו לשומר … כולן נכנסו תחת הבעלים". מאחר ואין המשנה נוטה לפסיקה מיותרת, לא יתכן שמשנתנו מתייחסת למצב בו הבעלים שוכר את הרועה שישמור על עדרו. הגמרא כעת ממשיכה:

במילים אחרות: בעל העדר שכר רועה שישמור על עדרו וכעת משנתנו מתייחסת למצב שבו הרועה השכיר ("שומר שכר") מעביר את תפקידו לרועה אחר, אולי מישהו שכפוף למרותו. במקרה כזה האחריות המלאה רובצת כעת על הרועה המחליף.

ו:
אולי יועיל אם נבהיר שאם הרועה (וכל הרועים המחליפים שבהמשך) קיבל תשלום עבור עבודתו, מעמדו ההלכתי הוא של 'שומר שכר'. אבל אפילו אם הוא רק עושה טובה לבעל העדר (או לרועה הקודם) הוא עדיין שומר – 'שומר חינם'.

ז:
כעת הגמרא מנתחת את הכתוב במשנה כדי להוכיח את הטענה:

כך שלפי הגמרא, משנתנו מתארת מצב שבו רועה שכיר ממנה ממלא מקום: ממלא המקום מקבל כעת את כל האחריות שהיו על הבעלים המקוריים בנוגע לפיצוי על נזק שנגרם על ידי העדר שבהשגחתו.

ח:
רמב"ם מסביר את המצב בבהירות ובתמציתיות בפרושו למשנתנו:

ט:
כבר תארנו מה פרוש "הנאה" בהקשר של משנתנו. בב"ק 010 כתבתי:

מה שחמורו אכל חוסך לדוד כסף – כיוון שכעת הוא לא צריך להאכיל את בלעם ארוחה אחת – הוא לא מפצה את שרה בהיקף הנזק שנגרם לה אלא בהיקף החיסכון שלו: אם ארוחתו של בלעם היתה עולה לדוד 2 דינרים זה גובה הפיצוי שישלם, אפילו אם שווי הפסד הגזרים לשרה היה 3 דינרים.

כך שבהקשר של משנתנו, אם בהמה נופלת במעין תאונה מהדרך לתוך גינה ובהזדמנות זו חוטפת איזה נשנוש, הבעלים (או מחליפו) צריך לפצות את בעל הגינה רק עד הסכום שנחסך, לא על הכמות שנאכלה למעשה. (רמב"ם מסביר שהרעיון "במעין תאונה" מתכוון לכך שהבהמה מעדה על אבן או על בול עץ ונפלה אל תוך הגינה.) מצד שני, אם הבהמה נכנסת לגינה 'בכוונה' (רמב"ם אומר שהבהמות האחרות דחפו אותה פנימה כי הרועה לא ניהל אותן כראוי) אז הפיצוי הוא בהיקף ההפסד שנגרם.

י:
משנתנו כעת מסבירה איך מחשבים את האומדן האחרון. 'בית סאה' פרושו שטח שבו ניתן לזרוע סאה של זרעים. הוא מוגדר כשטח של 50 אמה על 50 אמה. (יש לחשב 50 סנטימטרים לאמה בערך. לכן אנו מדברים על שטח של בערך 625 מטרים רבועים.) תנא קמא אומר שבמקום לאמוד את הערך המדויק של התוצרת שנאכלה על ידי העדר, יש להשוות את ערך כל השדה (בית סאה) כפי שהיה עם ערכו כעת לאחר שהופחת. וזה כיון שידוע שקונה עתידי לא יתעניין בהפסד של ערוגה אחת.

יא:
ואולם, רבי שמעון (בן יוחאי) סבור שהפיצוי צריך להיות מדויק: אם העדר אכלו תוצרת בשלה אז הפיצוי משולם על ערכו העכשוי של התוצרת הבשלה. אם סאה אחת ניזוקה זוהי הכמות שצריך לפצות, אם שתי סאות נאכלו (כנראה על ידי העדר כולו!) אז הפיצוי צריך להיות שווה ערכן של שתי הסאות כעת. סאה אחת של זרעים שווה בערך 35 ליטרים. דעתו של רבי שמעון נתקבלה להלכה.

הנה תשובה מנומקת לנושא של סוסים ופרדים בו עסקנו בשיעורים האחרונים. היא נשלחה אלי על ידי מיכל רוט:

אינני מומחית בעניין, אבל לפי הבנתי הדוגמה שחואן-קרלוס מביא היא מאירופה של ימי הביניים, ואם זכרוני אינו מטעה אותי היו תקופות בעת העתיקה בהן אימפריות נבנו על שימוש בסוסים. שולשלת חאן והמונגולים הם דוגמה לעם שחי על סוסיו. מאחר וארץ-ישראל נמצאת על פרשת דרכים של היבשות אירופה, אסיה ואפריקה יתכן וסוסים ופרדים הגיעו גם מיבשות אלו.

בנוסף לכך, סוסים ודאי חלקו שדות מרעה עם חמורים. ואם, כפי שנאמר, הם היו נדירים ולא היו הרבה מהם בנמצא, בהחלט יתכן שהיו זיווגים בין סוס או סוסה בודדים ובין חמור או אתון שנמצאים בסביבה, במיוחד אם בני מינם אינם בנמצא בתקופת היחום.

באשר לדבריו של רמב"ם על פרדים. יתכן שחוסר ההתייחסות של רמב"ם ונושאי כליו לנושא עקרות הפרדים היא בגלל שהמשנה משתמשת בפרד כדוגמה לכל בני כלאים בדיוק כמו שהשור משמש דוגמה לכל בעלי החיים שבאחריות בני אדם. בעיניהם העיקר הוא לא אם בן הכלאים עקר או לא, אלא כיצד אם בכלל מותר להרביע בני כלאים. כלומר המשנה ומפרשיה מתמקדים במעשה של האדם ולא בתוצאה אפשרית של המעשה הזה. אם המעשה אסור הוא אסור גם אם לא ייוולד צאצא כתוצאה ממנו, ואם המעשה מותר אז הוא מותר.

הנושא כעת סגור.