BK-h051

א:
משנתנו אינה פשוטה כפי שנראה ממבט ראשון, וכפי שיתבהר ככול שנתקדם בסעיפים. לעומת זאת, הנקודות העקריות ברורות. משנתנו עוסקת באחריות לנזק שנגרם על ידי עדר או אחת מבהמות העדר.

ב:
צריך להיות מובן מאליו שבעל חיים שנכלא במקום ללא צל ביום חם במיוחד יעשה כל שביכולתו לברוח ולמצוא נקודה מוצלת לרעות בה. במצבים כאלה לא סביר ששער שיעמוד ברוח מצויה, כפי שהותנה במשנה הקודמת, יענה על הצורך. די שכבשה אחת תפרוץ דרך השער ואז כולן תלכנה בעקבותיה בחיפוש אחר צל. כך שהאחריות לנזקים שנגרמו תחול על הבעלים אף על פי שבמשנה הקודמת למדנו שהבעלים פטור מאחריות אם הכבשים או העזים היו כלואות כראוי.

ג:
מה אם העדר היה בהשגחתו של מישהו שאינו כשיר על פי דין? בתשובה לשאלה, ב-ב"ק 017 כתבתי:

חרשים-אלמים, מי שסובל מפיגור שכלי קשה וילדים (מתחת לגיל 12 לבנות ו-13 לבנים) אינם נחשבים לאישיות חוקית כלל ועיקר.

לפיכך, אם מישהו משאיר את העדר תחת השגחתו של אדם כזה עליו לשאת באחריות לכל נזק שהצאן יגרום.

ד:
משנתנו כעת קובעת שאם "מסרה לרועה, נכנס הרועה תחתיו." יהיה זה הגיוני להניח שמשנתנו אומרת שאם הבעלים של העדר שוכר רועה שישגיח עליהם, הרועה מקבל על עצמו את האחריות לכל נזק יגרמו הצאן. אבל בגמרא [ב"ק נ"ו ע"ב] נשאלת שאלה מפתיעה:

במילים אחרות, הגמרא שואלת מיהו זה שמוסר בביטוי "מסרה לרועה". הגמרא כעת ממשיכה:

כבר פגשנו את השומרים הללו [ב"ק 028]. ודאי תזכרו את ההסבר שהבאתי אז שהמונח מתייחס למי שבחזקתו החוקית רכוש של מישהו אחר. יתר על כן, ב-ב"ק 036 כתבתי:

אם כן, על השומר לקבל אחריות מלאה על התנהגותה של הבהמה שתחת אחריותו או אחריותה. אם במהלך התקופה בה הבהמה נמצאת בחזקת השומר היא גורמת נזק, על השומר לשלם ממש כאילו הוא הבעלים המקורי.

המשך יבוא.

ב-שיעור הקודם השבתי לשאלה על פרדים שהציג חואן-קארלוס קיאל, שכעת כותב:

מאחר וסוסים (וסוסות) היו כל כך נדירים ויקרים בעת העתיקה (לדוגמה: שימו לב לכך שרק בני אצולה היו רשאים לרכב על סוסים בימי הביניים ופעמים רבות הונו היחיד של האציל היה סוסו, שריונו ונפשו, כמו כן המספר הקטן של פרשים לעומת הרגלים), אני בספק אם היו משאירים אותם ללא השגחה שתאפשר זיווג חופשי עם חמורים. אני חושב שמן ההכרח פרדים נוצרו רק על ידי התערבות של בני אדם. אולי יהודים קנו את הפרדים שלהם מנכרים? פרדים הם ברובם עקרים. מויקיפדיה: "כל הפרדים הזכרים ורוב הפרדות הנקבות הם עקרים". לפיכך, הצעתו של רמב"ם להרבעה של פרד זכר עם פרדה נקבה לא היתה מביאה בכלל צאצאים. מוזר שהוא עשה טעות כזו, שכן בימיו העובדות על פרדים היו ידועות יותר בציבור הרחב מאשר בימינו.

אני משיב:

אני אובד עצות כיצד להתייחס לנקודה הראשונה שמעלה חואן-קרלוס. אין לי הידע הנחוץ. אני נזכר באזהרה של חכמינו בתלמוד [ברכות ד' ע"א]: למד לשונך לומר איני יודע. במקרה הזה עלי לציית למצוותם.

בהתייחס לנקודה השניה של חואן קרלוס. היא מוצאת הד אצל זאב אורזך בתמציתיות ראויה לרמב"ם עצמו:

חשבתי שפרדים עקרים…?

בדקתי וחזרתי ובדקתי את הקטע הנדון מדברי רמב"ם. רמב"ם אינו מציע דעה משלו: הוא מביא כמעט מילה במילה משנה [כלאיים פ"ח מ"ד]. שני נושאי כליו של רמב"ם לגבי הלכה זו אפילו לא מתייחסים לבעיה של עקרותם של פרדים. אני מסכים שזה מוזר מאוד. אחת התקוות החביבות על תלמידי הלכה היא לתפוס את רמב"ם בטעות. מעטים מאוד הצליחו בכך ב-805 השנים מאז שהאיש הדגול הלך לעולמו, כך שאני נזהר מאוד מלחשוב שייתכן וחואן-קארלוס וזאב הצליחו היכן שגדולים יותר נכשלו. אך בכל זאת יתכן שכך הוא …