BK-h050

א:
נזכור שהמשנה הראשונה של מסכת זו, שמשמשת מעין מבוא כללי, קובעת שהתורה קובעת שיש ארבעה מקורות עקריים לנזק אפשרי (אבות נזיקין): "השור והבור והמבעה וההבער". הנזק שאפשר שייגרם על ידי שור (ובעלי חיים אחרים) נדון בהרחבה בפרקים הראשונים של המסכת. נזק שנגרם על ידי בור היה הנושא של המשניות שבסוף פרק ה'. כך שטבעי למדי שפרק ו' יפתח כעת בדיון העוסק בסוג השלישי של נזיקין, 'המבעה'.

ב:
'המבעה' הוא, כמובן, מונח המציין נזק שנגרם לרכוש על-ידי בעלי חיים שרועים במקום בו אל להם לרעות. העבריינים העיקריים הן עדרי הצאן – כבשים ועזים. בתקופת המשנה היה נהוג שבעלי בתים מחזיקים את כבשיהם ואת עזיהם קרוב לאזור מגוריהם – בגינה או בחצר.

ג:
משנתנו מלמדת שמי שהוא הבעלים של צאן (ככל הנראה, לא יותר מאחד או שנים מכל סוג) חייב לודא שהם סגורים כראוי: אם הם יכולים לשוטט בחופשיות הם יגרמו נזק רב לרכוש של אחרים. הכבשים ירעו לחופשי על כל עשב שנקרה בדרכם והעזים ינסו לאכול כמעט כל דבר שנראה כאילו הוא עשוי להיות אכיל. כפי שנראה בסוף פרק ז', לבסוף נאלצו החכמים לאסור על יחידים להחזיק צאן בארץ-ישראל לא רק בגלל הנזק שהוא גרם לרכוש פרטי אלא גם כיון שגם הפשיטו כל חורשה מקומית מהירק שלה.

ד:
הגמרא [ב"ק נ"ה ע"ב] דנה במה, באופן סביר, ייחשב כאמצעי זהירות ראויים למניעת שוטטות כבשים ועזים בעיר ובכפר. באופן טבעי אנו חושבים על דירים בעלי גדרות ושערים נעולים. אבל אם נזכור שבעלי החיים הוחזקו על פי רוב סמוך למבנה המגורים של המשפחה נבין את החלטת הגמרא:

במילים אחרות, על בעל העדר לוודא שבעלי החיים שלו מגודרים באופן כזה שהם לא יכולים להימלט. אינו נדרש לשכור שומרים ללילה או, במונחים מודרניים, להתקין מערכת פיקוח אלקטרונית, אבל עליו לוודא ששער הדיר יהיה כזה שיישאר עומד ברוח מצויה.

ה:
ושמא יש מקום לתהות מדוע החכמים הקלו כל כך בעניין הזה. ככלות הכל, הם היו יכולים לדרוש אמצעים הרבה יותר יעילים לגידור הצאן, במיוחד מאחר והם יכולים לגרום כל כך הרבה נזק. הגישה שלהם תתבהר אם קודם ניקח בחשבון את הפסוק מהתורה [שמות כב ד] שהוא הבסיס לכל השיקולים בענין הצאן:

החכמים נזהרים מאוד לשים לב לניסוח של התורה: הבעלים ש-"שילח את בעירו" הוא האחראי: הוא שיחרר את בהמותיו לרעות באדמתו של מישהו אחר בכוונת תחילה. יוצא איפה שאם בעלי החיים ברחו בלי שיזום בעליהם את היציאה, המצב יהיה שונה. ולכן החכמים סבורים שדי בכך שהבעלים ינקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את בריחתן של בהמותיו, אך לא יותר.

ו:
משנתנו מוסיפה סעיף בעניין פריצת הגדר בלילה. למה בלילה? החכמים סבורים שלא ניתן להאשים את הבעלים על בריחה של בעלי החיים שלו אם גדר הדיר שלהם נפרץ בלילה: איך עליו לדעת על כך? אך אם הגדר נפרצה במשך היום הוא אכן אחראי: הוא יכול לראות את הנזק ועליו לתקן אותו.

ז:
בפרושו למשנתנו רמב"ם מסביר את הסעיף העוסק בלסטים (שודדים):

אם השודדים פרצו פנימה למטרה שאינה גניבת הכבשים ומתוך רשלנותם הכבשים נמלטו, יתכן והם לא יהיו אשמים בגנבה, אך הם יכולים להיחשב כאחראים לנזקים שגרמו בעלי החיים. אבל אם השודדים דואגים לשחרר את בעלי החיים מהדיר, אפילו אם הם לא נוגעים בהם ממש, הם אשמים בגנבה והם גם אחראים לנזק.

חואן-קארלוס קיאל כותב:

ב-השיעור הקודם ציטטת מויקרא יט יט: "לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם" ורש"י מרחיב זאת "הוא הדין לכל שני מינים שבעולם". ואולם, פרדים (הכלאה בין חמור וסוסה) גודלו עוד משחר העת העתיקה. האם פרדים אסורים ליהודים?

אני משיב:

לא, פרדים אינם אסורים. התורה אינה מחוקקת נגד חמור שמרביע סוסה או סוס שמרביע אתון. התורה מחוקקת נגד בני אדם שיגרמו לשילוב כזה. למען השלמות אני מביא כאן את תקצירו של רמב"ם למצווה במשנה תורה [הלכות כלאים פ"ט ה"ו]: