BK-h049

יא:
כלאיםההתיחסות כאן היא לשתי מצוות מסויימות בתורה. הראשונה נמצאת בויקרא יט יט:

השניה נמצאת בדברים כב י:

המשותף לשתי המצוות האלה הוא, כמובן, האיסור על עירבוב בין שני בעלי חיים מסוגים שונים. במקרה הראשון האיסור הוא בעניין הרבעה ובשני הוא עוסק ביכולות השונות של בעלי חיים ממינים שונים. בפרושו על הראשון משני הפסוקים האלה רש"י מציין באופן צולע למדי שהטעם למצווה הזו לא ידוע לנו, היא אחת מ-'גזרות המלך' שעלינו לקיים אף-על-פי שהיא מעבר להבנתנו. באופן טיפוסי לו, אבן עזרא אינו מוכן לקבל גישה כזו: הוא אומר שהטעם למצוה היא להזהיר אותנו שלא להזיק לבעלי חיים או לנסות לשנות את האופן בו הקב"ה יצר אותם: לא לשנות סדרי בראשית. בעניין הפסוק השני אבן-עזרא אומר כך:

רש"י, בפרושו לפסוק זה, מסביר את הקשר שלו למשנתנו:

האיסור על הרבעת כלאים חלה לא רק על הבהמה אלא על כל בעלי החיים מכל המינים: חל איסור להרביעם עם בעל חיים ממין אחר; לא רק שור וחמור אסור לרתום לעול משותף, אלא אסור להכריח כל שני בעלי חיים בעלי יכולות שונות לשאת בעול משותף.

יב:
שבת. זו, כמובן, התיחסות לאחת מהמצוות הידועות ביותר של התורה. והמצווה הזו, גם היא, מופיעה פעמיים. הפעם הראשונה היא נמצאת בשמות כ ח-י:

ההופעה השניה של מצוה זו היא בדברים ה יב-יד:

משנתנו מסבירה שהמצווה לא להעביד את בעלי החיים ביום השבת לא חל רק על הבהמות, שוורים וחמורים אלא על כל החיות והעופות שבהשגחתנו.

יג:
הסיפא של משנתנו מבקש להסביר את הפסיקה. אם חוקי התורה הללו חלים על כל בעלי החיים מדוע הוזכרו בעלי החיים הללו באופן מיוחד? התשובה היא שהתורה מחוקקת בשביל מה שרגיל ושגרתי. בחברה חקלאית לא ממוכנת בהמות המשא היו כמעט תמיד שוורים וחמורים. אך חוקי התורה חלים על בעלי החיים שנמצאים במצבים שהוזכרו בכל אחד מההקשרים.

יד:
בזה סיימנו את לימוד פרק ה' של מסכת זו. אי"ה, בשיעור הבא נפנה את שימת לבנו לפרק ו'.

ב-ב"ק 047 הבאתי תשובה ארוכה לשאלה של ג'ים פלדמן. אך לג'ים עדין יש ספקות. הוא כותב:

מצאתי את ההסבר המפורט שלך בנושא הסגת גבול ברשות הרבים די מעניין, מתאים לנושא וברור מאוד, אבל אני מאמין שהוא פגום. אתה אומר שלא היתה משטרה, שאכיפת החוק היתה בידי הציבור בכלל. אין ויכוח על כך בתקופה שלפניי בית דוד, אבל אפילו באותה התקופה, אין סימוכין לכך שאפשר להרחיב את "אין משטרה" למסקנה שמי שחופר ברשות הרבים עושה זאת למען עצמו ולא לטובת הכלל. אפילו בעיירה קטנה, תחזוקת רשות הרבים הוטלה על אנשים לביצוע. פרוייקטים ציבוריים הוא הסימן המרכזי לתרבות. ארמונו של דוד נבנה כפרוייקט ציבורי. בית המקדש הראשון הוקם בימיו של שלמה. אני מבטיח לך שהיו חפירות רבות ברשות הרבים אלף שנים תמימות לפני שעורכי התלמוד שמו קולמוס לקלף. אנחנו אפילו מתפללים לבנין חומות ירושלים. האם הבונים כולם מסיגי גבול? אין בזה הגיון.

אני משיב:

אני עומד לקצר את התשובה הזו עד כמה שרק ניתן, אף-על-פי שג'ים מעלה כמה נקודות בנות-תוקף ומאוד מעניינות. אנחנו לומדים משנה, שהיא ההתגלמות המקדמת של תורה שבעל פה. התורה הזו, תורה שבעל פה, מרחיבה ומפרטת את מצוות תורה שבכתב. החכמים הכירו בכך שממשל אזרחי, כאשר היה ממשל כזה, לא בהכרח יקיים את מצוות התורה שבעל פה אלא שמלכים ומושלים יחוקקו חוקים ותקנות משלהם לטובת הסדר הציבורי. אפילו כשהמלך לא ציית לתורה שבעל פה באופן השערורייתי ביותר הוא היה חסין בפני העמדה לדין:

זה, כמובן בסופו של דבר חל גם על משרתיו של המלך. ואולם, התורה שבעל פה מסבירה את התורה לפי חוקיה היא ולא לפי החוקים של הרשויות האזרחיות. אם כן, שתי מערכות משפטיות וביצועיות נפרדות ושונות בכפיפה אחת. אני מקווה שהתשובה הקצרה הזו מספיקה.

הנושא כעת סגור.