BK-h046

א:
הגענו למשנה האחרונה בפרק ה', שהיא גם מסיימת את ההסברים שקדמו על השור והבור. במקומות רבים התורה מציינת בהמה מסויימת בקשר למצווה מסויימת. נתקלנו בכמה פסוקים כאלה במהלך לימודנו במסכת הזו. הדוגמה האחרונה עסקה בבהמה שנפלה לבור:

ב:
האם עלינו להבין את הפסוק הזה באופן מוגבל ביותר או שמא באופן מכליל? פרוש מגביל היה אומר שעל בעל הבור הרשלן לשלם פיצויים רק לבעלים של שור או חמור. הבעלים של כבשה או של כלב לא היו מקבלים ולא כלום.

ג:
משנתנו פוסקת שאת כל המקרים הללו צריך להבין כדוגמאות לכלל מכליל: הבהמה המסויימת שהוזכרה בכתוב בתורה היא רק דוגמא שמייצגת תחום הרבה יותר רחב. והמשנה מביאה שמונה מקרים מסויימים.

ד:
אל לנו להשקיע זמן רב על המקרה הראשון מאחר וכבר חקרנו את הסוגיה במשניות הקודמות: את הפסוק שהבאנו לעיל צריך להבין כדרישה לפיצויים על מוות או פציעה של כל בעל חיים שנופל לתוך בור, לא רק עבור שור או חמור.

ה:
הפריט השני ברשימה מתייחס לאירוע מסויים. כחלק מההכנות למעמד הר סיני ההר עצמו הוגבל. התורה [שמות יט יב-יג] מצווה:

אין להבין את ההתייחסות לבהמה – בקר, פרות, פרים ושוורים – כאילו בני-צאן או עופות לא נכללו: כבשים, עזים, תרנגולות בעל חיים אחר, יש להבין שלכולם אסור להתקרב להר.

המשך יבוא.

ב-ב"ק 044 כתבתי:

מה שמשנתנו אינה מזכירה, כנראה משום שזה כל כך מובן מאליו, זו אפשרות רביעית:

4. שימי חופר בור באמצע הרחוב.

במקרים הללו האדם שחפר את התעלה או את הבור עלול להיתבע על כל נזק שהחפירה גורמת לאחרים כי היא מהווה מפגע.

כמה משתתפים שאלו לגבי זה. נעמי גרץ כותבת:

זה מוביל אותי לחשוב על סרטו של קישון תעלת בלאומל [כך כתבה]: דמיינו לעצמכם חבורה של חכמי תלמוד צופים בסרט הזה ומשלבים אותו לתוך דיוניהם על ב"ק. האם הם ישאלו את השאלה כיצד תובעים חולה נפש על חפירה פושעת של תעלה במרכז תל-אביב?

אני משיב:

אנחנו ניתקל בסוגיה הזו ממש כשנגיע למשנה הרביעית שבפרק ו', כך שלא אתייחס אליה כעת. סבלנות היא מעלה טובה! חושבני שנעמי התכוונה לסטירה של אפרים קישון "תעלת בלאומילך".

נעמי לא היתה היחידה לעשות את ההשוואה. אריה אברמוביץ כותב גם הוא:

אתה בטוח ששימי איננו למעשה בלאומליך [כך כתב]?

אני משיב:

הממממ. גם אריה שוגה באיות השם של הגיבור הקישוני.

עוד משתתף התייחס לשימי, אני מקווה להביא את הערתו בפעם הבאה.

ב-ב"ק 044 כתבתי גם:

משנתנו מוסיפה שאם מי מהחפירות הללו עמוקות עשרה טפחים או יותר הן נחשבות לקטלניות ולפיכך יש לשמור עליהן כראוי. במונחים של מידות של ימינו, עשרה טפחים שווים בערך ל-90 סנטימטרים.

אמנון רונאל כותב:

לא, רבי, בור ממית הוגדר כעומק 10 טפחים = 9 מטרים. למרות שגם גומה של 5 ס"מ יכולה להמית, אם מישהו נכשל בה, נופל ונפגע ברקתו.

אני משיב:

לא, אמנון. טפח הוא המרחק מהזרת לאגודל שהאצבעות פרושות. אפילו לגולית הפלישתי לא היה טפח של 9 מטרים! יתר על כן, אפילו אם נניח שאמנון התבלבל בין טפח לבין אַמָּה, חישוביו עדיין מוגזמים. עומק של עשר אמות היה מניב עומק של קצת פחות מחמישה מטרים.