BK-h039

ו:
הבה נציג גירסה משלנו לתסריט הראשון שהובא במשנתנו:

גולית, שורו של דוד, משוטט בשדה שליד חלקת בעליו. באותו השדה נחה פרתה של שרה, עתליה. מסיבה כלשהי, שלא ידועה לנו וגם אינה חשובה למצב, גולית נוגח את עתליה. שרה רואה את המתרחש (וגם כמה מידידיה שבמקרה ביקרו אצלה). הם ממהרים למקום האירוע ולתדהמתם הם מגלים עגל שוכב ליד עתליה. כדי שהמצב יהיה קל יותר להבנה, בואו נניח שהעגל הופל טרם זמנו ועתליה פצועה באופן קשה וכנראה שלא תשרוד לאורך זמן. דוד נתבע בבית דין ובית הדין קובע שפצעיה של עתליה הם תוצאה ישירה של התקיפה שגולית תקף אותה. אבל בית הדין אינו מסוגל לקבוע האם העגל של עתליה נולד לפני ההתקפה (ואולי היה הסיבה להתקפה) או שמא עתליה הפילה את העגל לפני זמנו כיון שהותקפה.

ז:
בואו ונאמר שבית הדין פוסק לפי מה שנקבע במשנתנו. עד כמה שידוע, גולית מעולם לא התנהג כך לפני כן, לפיכך על דוד לשלם לשרה חצי נזק על הפצעים שספגה עתליה, כי לגולית יש סטטוס של תם. בית הדין מוסיף ופוסק שדוד צריך לשלם לשרה רבע נזק על העגל המת. (עלינו לזכור שדמי הנזיקין הוערכו על ידי השוואה של ערכה של עתליה לפני ההתקפה וערכה לאחריה. על בית הדין להשוות את הערך של עגל חי לשרה עם ערכו לה כעת כשנולד מת.)

ח:
הסיבה שבגללה בית הדין דורש מדוד לשלם רבע נזק על העגל היא כיון שלא היה ניתן לקבוע בוודאות אם למותו של העגל יש קשר כלשהו לגולית. כך שהמקרה הוא של "'ממון המוטל בספק". החכמים בגמרא [ב"ק מ"ו ע"א] אומרים לנו שבמקרה כזה סומכוס פסק שאת הסכום שמוטל בספק יש לחלק באופן שווה בין התובע והנתבע. כך שדוד משלם רבע נזק, חצי ממה שהיה חייב לשרה אילו היו התנאים שונים.

ט:
סומכוס הוא תנא, אחד החכמים מהתקופה שלפני פירסום המשנה. הוא היה תלמיד של רבי מאיר. ניתן להניח שדעתו ש-'ממון המוטל בספק חולקין [בין התובע והנתבע]' היא דעת מורו ורבו, רבי מאיר. משנתנו מביאה דעה זו באופן סתמי: כלומר אינה מייחסת את הפסיקה הזו לחכם מסויים. ובכן, חכמי הגמרא נותנים לנו מידע חשוב על מי הם בעלי המשנה של משניות רבות וכן הלאה:

(ספרא הוא מדרש הלכה על חומש ויקרא וספרי הוא מדרש הלכה על החומשים במדבר ודברים.)

י:
אך אם בית הדין הדימיוני שלנו היה פוסק על פי הכתוב במשנתנו (בעוקבו אחרי השרשרת סומכוס – מאיר – עקיבא) שאר החכמים היו מבטלים זאת בעירעור כי הפסיקה נוגדת את העיקרון ההלכתי שלמדנו ב-בק026:

במילים אחרות, על שרה להוכיח לבית הדין שלידתו ומותו של העגל היו תוצאה ישירה של התקפתו של גולית.

המשך יבוא.

ב-בק036 כתבתי: משנתנו פוסקת שאם הבעלים של השור מעביר את שורו למשמרת אצל אחד השומרים, אותו השומר קיבל כעת אחריות מלאה על הבהמה במקום בעליו.

אד פרנקל כותב:

בעניין השומר, אם חינם ואם לא, השאלה שאני חש שצריך לשאול היא האם השומר מודע לטבעו של בעל החיים שהוא לקח תחת חסותו. אם היה מודע, ברור שהוא נושא במלוא האחריות. ואולם, אם רימו אותו, האין זו הולכת שולל שמקורה בהונאה של הבעלים על מנת שאדם אחר ישלם את קנסותיו? קשה לי להאמין שזה ייחשב הוגן או חוקי. אם כסף מעורב בעסקה, אני גם תוהה אם יתכן שהונאה מעורבת גם כן.

אני מסכים:

כמובן שעלינו להניח שהשומר מודע למעשיו. אם השומר מגלה שהבעלים של בעל החיים (במקרה הזה) ניצל אותו אזי הוא יכול לטעון באופן חוקי ל-"מקח טעות" שניתן באופן גס להסביר כך: "לו ידעתי לא הייתי לוקח על עצמי את האחריות."

• לו ידעתי שהספר גנוב לא הייתי שואל אותו.
• לו ידעתי שההגה פגום לא הייתי שוכר את הספינה.
• לו ידעתי שהיא תיעדר כל כך הרבה זמן לא הייתי מסכימה לשמור על סל הקניות של לאה.

וכן הלאה. אולם, במקרה כזה לצד השני על-פי-רוב יש טיעון נגדי.

ב-בק038 בתשובתי לשאלה שהציב אברהם חסון הבאתי את הסיפור על ההאשמות של זמרי נגד משה. נעמי גרץ כותבת:

מה מקור המדרש אליו התיחסת?

אני משיב:

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף פ"ב ע"א.

נעמי מוסיפה:

מה שמדהים אותי הוא שהוא נשמע דומה למדרשים על ותדבר מרים ואהרון … כאשר האחים מתלוננים על משה והאישה הכושית.