דף הביתשיעוריםBK

BK-h037

נושא: BK

Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל

Red Line

חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל

Green Line

מסכת בבא קמא, פרק ד', משנה ט' (חזרה):

מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם, וְלַשּׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר, וְלַשּׂוֹכֵר – נִכְנְסוּ תַחַת הַבְּעָלִים. מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם וְתָם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. קְשָׁרוֹ בְעָלָיו בַּמּוֹסֵרָה וְנָעַל בְּפָנָיו כָּרָאוּי, וְיָצָא [השור] וְהִזִּיק – אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד חַיָב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תָּם חַיָב וּמוּעָד פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו", וְשָׁמוּר הוּא זֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין לוֹ שְׁמִירָה אֶלָּא סַכִּין:

הסברים (המשך):

ח:
הגענו כעת לחלק השני של משנה ט'. החלק הזה של משנתנו עוסק בשאלה מהו ריסון מתאים לבעל חיים שעלול להיות מסוכן.

ט:
לדוד יש שור שהוא מכנה בחיבה גולית. לרוע המזל, גולית נגח את שרה שלוש פעמים (יתכן שזה בגלל שהיא לובשת מטפחת אדומה). בפעם האחרונה גולית נגח בשרה באופן חמור ושרה, כמובן, תבעה את דוד בפני בית דין. בית הדין הזהיר את דוד שעליו לרסן כראוי את שורו או לשאת בתוצאות. גולית כעת, באופן רשמי, בסטסוס של 'מועד'. במקום להרשות לגולית לרעות להנאתו באופן חופשי בשדה, דוד קושר לצווארו את החבל בו הוא משתמש כדי לכבול את השור לרחיים כאשר הוא טוחן קמח. את החבל הזה הוא קושר היטב לוו איתנה שבקיר, וכאמצעי זהירות נוסף הוא נועל את שער החצר. וודאי שאמצעי זהירות כאלו ייחשבו כמספיקים כתשובה להזהרת בית הדין שעליו לרסן את בהמתו.

י:
גולית מבחין בעשב עסיסי בשדה השכן ומתמלא בחשק פתאומי טבעי. באופן זה או אחר הוא מצליח לשחרר את החבל מהוו והוא מרסק את השער הנעול. למרות העובדה שדוד נקט באמצעי זהירות מתאימים, בית הדין ידרוש ממנו לשלם לשרה נזק מלא. אבל אפילו אם גולית מעולם לא היווה מטרד בעבר והיה נהנה ממעמד של 'תם', בית הדין היה דורש מדוד לפצות את שרה.

יא:
עד כאן תיארנו את דעתו של רבי מאיר (שלא התקבלה להלכה). הגמרא [ב"ק מ"ה ע"ב] שואלת:

מאי טעמא [מדוע חושב כך] דרבי מאיר? קסבר [הוא סובר כך:] סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי [נמצאים], ואמר רחמנא [הקב"ה בתורה] תם ניחייב דניבעי ליה [יתחייב כי הוא טעון לפחות] שמירה פחותה.

מאוחר יותר [ב"ק נ"ה ע"ב] הגמרא מגדירה "שמירה פחותה" (מינימלית) כשער או גדר שישארו עומדים ברוח 'מצויה'. ההסבר על דעתו של רבי מאיר ממשיך:

הדר [אחר כך] אמר רחמנא [הקב"ה בתורה] 'ולא ישמרנו' גבי מועד, דנעביד ליה [שנעשה בשבילו] שמירה מעולה.

יב:
רבי יהודה חולק על דעתו של רבי מאיר. הוא סבור – שלא כפי שהיינו חושבים – שרק בהמה תמה מחייבת את בעליה לפצות את התובע; בהמה שכבר הוכרזה כמועדת אינה מביאה על עצמה תשלום נזיקין. דעתו מבוססת על הניסוח של הכתוב בתורה שאליו כבר התייחסה דעתו של רבי מאיר:

וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן. אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ. [שמות כא לה-לו]

רבי יהודה מציין שהתורה אומרת במפורש שבהמה מועדת מביאה על עצמה נזיקין רק אם "ולא ישמרנו בעליו", ומשנתנו מצהירה בברור שאנו עוסקים במקרה בו

קְשָׁרוֹ בְעָלָיו בַּמּוֹסֵרָה, וְנָעַל בְּפָנָיו כָּרָאוּי, וְיָצָא וְהִזִּיק.

ולכן, הוא סובר, בעל החיים שתואר במשנתנו רוסן כראוי ולפיכך אין צורך בתשלום נזיקין: דין התורה נשמר וקויים.

יג:
אנו מגיעים כעת לדעתו של רבי אליעזר. הוא מסכים עקרונית עם רבי יהודה שאם הבהמה המועדת רוסנה באופן סביר הבעלים אינו חייב לשלם. אולם, הוא חולק עליו בעניין מה יחשב 'שמירה סבירה'. איזו מן 'שמירה' היתה התורה מחשיבה 'סבירה' במקרים כאלו? הבעלים הוזהר ששורו מסוכן (מועד) שהרי גרם נזק כבד יותר מפעם אחת. מה, שואל רבי אליעזר, ייחשב כעת לשמירה מתאימה כדי לוודא שהבהמה לעולם לא תוכל לפגוע שוב במישהו? תושבתו ניתנת במשנתנו:

אֵין לוֹ שְׁמִירָה אֶלָּא סַכִּין!

במילים אחרות, ברגע שבעל חיים מסוכן כל כך שהוא כבר גרם לאובדן חיים, יש לשחטו כדי למנוע עוד אובדן חיים. לפיכך, אם הבעלים לא שחט את בהמתו, לא משנה עד כמה היה זהיר בריסון הבהמה, אם היא מצליחה שוב להימלט ולנגוח על הבעלים לשלם נזיקין.

יד:
רמב"ם, בפרושו למשנתנו, מציין שההלכה היא לפי דעת רבי אליעזר: יש להרוג את בעל החיים; אם לא כן, על הבעלים לשלם נזיקין לתובע.

טו:
ובכך הגענו לסוף לימוד פרק ד'. בשיעור הבא, אי"ה, נתחיל בלימוד פרק ה' של מסכת זו.

Green Line


דילוג לתוכן