BK-h030

א:
משנתנו מבקשת לבסס כלל מסוים שניתן לתארו כך: שור יכול להיות מועד במצבים מסויימים ולהמשיך ולהחזיק במעמד של תם במצבים אחרים.

ב:
הדוגמאות שמובאות במשנתנו מתראות כמה אפשרויות שונות:

• שור עלול להיות בעל נטיה לתקוף שוורים אחרים אך הוא לא יזיק לבעלי חיים אחרים;
• שור עלול להיות בעל נטיה לתקוף בני אדם אך הוא לא יזיק לבעלי חיים;
• שור עלול להיות בעל נטיה לתקוף בעלי חיים קטנים ממנו (כמו עגלים) אך הוא לעולם לא יתקוף שוורים בוגרים או פרות;
• שור עלול להיות בעל נטיה לתקוף רק בזמנים מסוימים אך הוא אינו מזיק בזמנים אחרים.

ג:
בכל מקרה מעין אלו, מקרים בהם השור מסוכן רק בתנאים מסויימים או בזמנים מסוימים, כאשר התנאים הללו קיימים הוא נחשב למועד ומשלם נזק שלם. כאשר לא מולאו התנאים הללו השור נהנה ממעמד של תם ואם הוא אכן תוקף בעליו משלם רק חצי נזק.

ד:
ביטוי אחד בכתוב של משנתנו, "קטנים", מתיר מקום לפרשנות: המילה יכולה להתיחס לבעלי חיים קטנים אך המילה יכולה להתייחס גם לילדים. כמובן, בכל אחת מהאפשריות התוצאה זהה: השור מועד לסוג אחד של נפגע בעודו תם לסוג אחר. לא משנה אם ההבדל הוא בין עגלים לשוורים או בין ילדים למבוגרים.

ה:
באמצעיתא של משנתנו תלמידיו של רבי יהודה בר-עילאי שאלו שאלה עניינית: האם יתכן ששור יהיה מסוכן בשעות מסוימות של היום או בימים מסויימים בשבוע ותם בזמנים ובימים אחרים? תשובתו היא "כן!"

ו:
כמובן שאנשים מודרניים כמונו עלולים להרים גבה או שתיים ולתהות על הרעיון ששור יכול להיות מועד בשבת אבל תם בשאר ימות השבוע. אבל זה כיון שאנו שוכחים מה היה השור עבור החברה החקלאית של ארץ-ישראל בתקופת החכמים. השור שימש לכל הפחות כמו הטרקטור של ימינו; אבל השימושיות שלו יכלה להתקרב אפילו לזו של הקומבין המודרני! השור שימש לחרישת שדות, חפירת תלמים, לסיבוב אבני רחיים – ובודאי היו שימושים רבים אחרים לשור שניתן היה למצוא אותו כמעט בכל מקום. אם נזכור זאת נוכל להעריך יותר טוב את הסברו של הרב עובדיה מברטינורו בעניין שור שמועד רק בשבת:

הרב עובדיה מתיחס גם להסבר אפשרי אחר:

ז:
הסיפא של משנתנו מבהירה מתי שור שמועד רק בשבתות יכול לזכות מחדש במעמד של תם ביום זה. אם בעל השור הוזהר בבית דין שעליו לרסנו בשבתות – השור, כמובן, מועד. ואולם, אם השור מרשה לשוורים אחרים (או בני אדם, או בעלי חיים) לעבור בפניו בשלום בשלוש שבתות והוא אינו נוגח הוא חוזר להיות תם. פרוש הדבר, כמובן, שלאחר שחזר למעמד של תם אם יתקוף שוב בשבת בעליו משלם רק חצי נזק.

ח:
הטקסט של הרישא של משנתנו מופיע כך: "שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו … [שור כזה] את שהוא מועד לו משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק." ואולם, הגמרא [ב"ק ל"ז ע"א] מסיקה שאל לנו לקרוא "ו [אינו מועד לשאינו מינו… ]" עם וי"ו החיבור. כשאנחנו מוחקים את המילית אנחנו מקבלים משמעות שונה במקצת: " שור שהוא מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו … [שור כזה] את שהוא מועד לו משלם נזק שלם …"

בקשר למשנה הקודמת, בבא קמא פ"ד ה"א, ג'ים פלדמן כותב:

בעוד שאני מוצא שבבא קמא תמיד מעוררת מחשבה, הדיון הזה על שור תם שנוגח ארבעה או חמישה מותיר אותי נדהם לחלוטין. כדי להביא את זה להקשר יותר מודרני, ההיסטוריה שלי כנהג מקנה לי מעמד של תם אצל חברת הביטוח שלי, אבל אם אני אתנגש ב-4 או 5 מכוניות חונות ברצף, אני חייב לכל 4 או 5 את כל הפסדם. אם אני עושה מהם טוטל-לוס, אני חייב לשלם להם ואז אני יכול – או חברת הביטוח שלי יכולה – לקבל את מה שנשאר מערך הגרוטאה שב-"נבלות שלהם". הקביעה האחרונה הזו של המסכת הזו שמי-שנמחץ-אחרון-מקבל-תשלום אינה הוגנת ואינה מבוססת.

אני משיב:

חוקי התורה, כפי שמבוארים על ידי החכמים באריכות ולפרטי פרטים, חלים רק על "השור" (ולא על אדם). המקרה, שבעליו של שור התוקף עלול לפצות את בעליהם של הנפגעים בערך פחות מערך ההפסד שספגו – חל רק על שור שמילא את התנאים הבלתי סבירים שהוצגו במשנתנו. (ראו את תשובתי לרונן לאוטמן ב-ב"ק 029.) ההשוואה של ג'ים לביטוח רכב אינה מבוססת כלל ועיקר! אם הוא התנגש במכוניתו בארבע או בחמש מכוניות חונות ברצף כמובן שעליו לשלם נזק מלא לכל הבעלים, לכל אחד לפי ההפסד שספג. מה שג'ים שכח הוא שאיש או אישה (הנהג הרשלני) אינו שור! למדנו לפחות בשני מקרים עד כה (ב"ק 006, ב"ק 010,
ובמיוחד ב"ק 014) שבני אדם תמיד נחשבים למועדים ולכן תמיד ישלמו נזק שלם על כל נזק או פגיעה שנגרמו על ידיהם. סדר הפיצוי הוא הסדר של גרימת הנזק: הנפגע הראשון הוא הראשון לקבל פיצוי.