BK-h020

א:
משנתנו מציעה מספר תסריטים, אך כולם פשוטים מאוד ואינם בעייתיים, לא לפירוש ולא להבנה.

ב:
בתסריט הראשון שרה ודוד הולכים זו לצד זה ברשות הרבים; שרה נושאת כד ועל כתפו דוד נושא קורת עץ. אם כדה של שרה נשבר על קורתו של דוד זהו מזלה הרע של שרה. היא אינה יכולה לתבוע את דוד בגלל שלשניהם יש בדיוק אותה הזכות לעבור ברשות הרבים, ושניהם היו באותו המצב. דוד אינו אחראי לנזק שנגרם לכד של שרה: היה על שרה להזהר יותר.

ג:
בתסריט השני שרה ודוד חוצים את רשות הרבים, אבל במקום ללכת זו לצד זה, הפעם דוד וקורתו הולכים בראש ושרה וכדה בעקבותיו. שוב, אם כדה של שרה נשבר על קורתו של דוד, זהו מזלה הרע של שרה והיא אינה יכולה לתבוע מדוד נזקים: היה עליה להיות מודעת לסכנה לכדה ולנקוט באמצעי הזהירות של שמירת מרחק מתאים.

ד:
התסריט השלישי זהה לשני, אבל עם הבדל אחד. דוד נושא את קורתו ומאחריו – אנו מקווים במרחק בטוח ואחראי – נמצאת שרה עם כדה. לפתע דוד נעצר במקומו. לא היתה לשרה אזהרה מספקת כדי למנוע את ההתנגשות הבלתי נמנעת, וכדה נשבר על קורתו של דוד. שרה יכולה לתבוע מדוד פיצוי על הנזק.

ה:
כעת באה גירסה שונה של התסריט השלישי. דוד נעצר בפתאומיות אבל הוא קורא בקול רם וברור "עצור!" ("עמוד!" במקור). די באזהרה זו כדי להימנע מתביעת נזיקין מוצלחת.

ו:
התסריט הרביעי פשוט הופך את הסדר: שרה עם כדה הולכת לפני דוד עם קורתו. אם הכד נשבר על ידי הקורה, שרה יכולה לתבוע את דוד, שהרי על דוד היה לנקוט בצעדי זהירות כדי למנוע את התאונה.

ז:
כעת באה גירסה שונה לתסריט הרביעי. שרה, שהולכת בראש, עוצרת לפתע ללא אזהרה. דוד, כמובן, נתקל בשרה והכד נשבר. אין לשרה פיצויים שהרי היא הגורם לתאונה. ואולם, אם היא הזהירה בקול על כך שהיא עצרה, דוד יהיה זה שאחראי להתנגשות ושרה יכולה לתבוע אותו.

ח:
כדי לוודא שאנחנו מבינים שהתסריטים האלה הם רק דוגמאות למקרים אפשריים, הסיפא של משנתנו פשוט מחליף משתנים. במקום דוד ושרה אנחנו יכולים לדמיין את שימי ורחל: שימי נושא מטען כבד של פשתן בעוד שרחל נושאת פנס ובתוכו נר בוער. אם הנר ישרוף את הפשתן, כל האפשריות שפורטו קודם במשנתנו יחולו גם כאן.

תמר דר כותבת:

מנקרת במוחי השאלה: הולך אדם ברשות הרבים (בדרך) עם משא אשר מזהם את הדרך שלא בכוונה תחילה. אבל כתוצאה מזהום זה נפגע הולך רגל אחר שלא הבחין במפגע . האם על המזהם לשלם פיצויים על הנזק שנגרם? הרי הכל התרחש ברשות הרבים מקום שלכל אחד זכות שימוש זהה?

אני משיב:

אינני מבין מדוע תמר מתייחסת לזיהום במקרה הזה שהרי תמצית שאלתה תחול על כל סוג של מפגע. השאלה אם המטען הונח ברשות הרבים בכוונה או שלא כוונה אינו רלוונטית. ציינו בכמה מקרים שלבני האדם יש הזכות להשתמש ברשות הרבים למטרותיהם. זו הסיבה שבגללה בססנו ממש בתחילת הפרק הזה שעל הבריות להסתכל לאן הם הולכים כשהם עוברים ברשות הרבים. תמר, למעשה, במשפטה האחרון עונה על השאלה של עצמה: מי שנתקל במטען שהושאר באמצע הדרך הוא האשם; היה עליו או עליה להסתכל לאן הם הולכים.

ב-ב"ק 018 הזכרנו במקרה קומפוסט וגללים. יהודית מיי כותבת:

זה עתה גרפתי ערמות של עלי אלון והפקדתי אותם על ערמת הקומפוסט שבחצר האחורית שלי, שהיא, אמהר להוסיף, ברשות היחיד שלי, כך שיש לי לומר מלה על קומפוסט. כדי להכין קומפוסט ביעילות, צריך לאוורר מדי פעם את החומרים על ידי הפיכת הערמה. זה נכון בין אם מקמפסטים חומרים מהצומח, כפי שאני עושה לבין אם משתמשים בגללים. אין זה רעיון טוב לשים גללים טריים שלא עברו קימפוסט ישירות בגינה, למרות שאינני יודעת אם הם ידעו על כך בעת העתיקה. האם זה לפחות אפשרי שהאיש שהופך את הגללים במשנה זו הופך את הערמה, ובכך הוא מגדיל את המעלה של בעלותו על הגללים?

אני משיב:

בתאוריה יכול להיות שיהודית צודקת, אבל אני באמת לא חושב כך. בתסריט שלנו האיש רצה ליטול בעלות על הגללים. כדי לציין את בעלותו עליו לאחוז בהם בדרך כלשהי – בעברית "משיכה". הדרך הקלה ביותר תהיה לאסוף אותם לתוך המריצה שלו אבל זו אינה בהשג יד. כך שהפיכת הגללים משמשת סימן היכר לחזקה שלו עליהם – והוא כנראה מבקש מעובר אורח מזדמן להיות עד ל-"משיכה" שלו. הוא יכול כעת לרוץ ולהביא את המריצה ואת האת שלו.

אני מודה, כמובן, שהאיש היה יכול להיות מודע ליתרונות של האיוורור, אבל כל מגמת הקטע מרמזת לי על כך שמה שבדעתו זו המשיכה חד וחלק.