BK-h019

א:
אנחנו, כמובן, עדין עוסקים בשימוש ברשות הרבים. משנתנו מציעה תסריט על אודות שני קדרים, אשר כל אחד מהם נושא את מרכולתו וצועדים ברשות הרבים, זה אחר זה. אולי נוכל להניח שהם חוצים את רחבת השוק, וכל אחד נושא את מרכולתו על מנת לסדרה בחנותו. הקדר שצועד בראש, כביכול, מועד על משהו ונופל ארצה. הקדר שבא בעקבותיו נתקל בראשון בעודו שוכב על הקרקע. יש פציעה ויש נזקים – הקדרות השבורות.

ב:
משנתנו קובעת די בפשטות שהאדם המוביל חייב לפצות את זה שהלך בעקבותיו. בגמרא [ב"ק ל"א ע"א] זה מוסבר:

כבר ציינו [ב"ק 016] שרבי מאיר סבור שכל מי שגורם לתאונה ברשות הרבים אחראי לנזק שיגרם ממנה. ואולם, שאר החכמים סבורים שאם מישהו עושה תאונה הוא פטור מכל אחריות. אם כן, יוצא איפה, שמאחר ומשנתנו מצהירה שהקדר שמעד אחראי לנזק, מן ההכרח שהיא פוסקת לפי דעתו של רבי מאיר (שדעתו לא התקבלה להלכה). רבי יוחנן אומר שזה לא מן ההכרח המקרה. הוא מציג שיקול חדש.

ג:
רבי יוחנן סבור שאם מישהו מועד ונעשה מכשול ברשות הרבים עליו לשוב ולעמוד על רגליו מהר עד כמה שרק ניתן. אם לא יעשה כן, הוא מהוה מכשול והוא נושא באחראיות לכל נזק שיגרם, וזה מה שנרמז בפסיקת המשנה. במלים אחרות, קדרנו המסכן אחראי לנזקים רק אם הוא נותר שרוע על הדרך הציבורית כאשר היתה לו הזדמנות (ויכולת) לפנות את הדרך.

ד:
ואולם, חכם אחר, רב נחמן בר יצחק, מקל אפילו יותר. הוא אומר:

לפי הדעה השניה הזו די בכך שהקדר חסר המזל צועק הזהרה למשתמשים האחרים ברשות הרבים על כך שהוא נפל. אם הוא מזהיר את עוברי האורח האחרים כראוי הוא פטור מאחריות; אם לא, הוא חייב.

רבי יוחנן אינו מקבל את זה: אם הקדר שלנו לא היה מסוגל לקום, ברור שהוא סובל מנכות כלשהי: כיצד אנו יכולים לצפות ממנו לצאת בהזהרה במצב כזה?

ה:
בפרושו למשנתנו רמב"ם מסכם כך:

ב-ב"ק 016 כתבתי:

רבי מאיר סבור שאם כדה של מרים נשבר כתוצאה של ההתקלות של שימי במרים אז שימי הוא האחראי אפילו אם הוא מעד ממש מבלי שהתכוון. רבי יהודה חולק על כך. הלכה כדעת רבי יהודה.

שרי פיימן כותבת:

איך אנו יודעים כיצד המחלוקות שבתלמוד נקבעות לבסוף? האם במהדורות של התלמוד בימינו יש סמך כפול, באו נאמר, לשולחן ערוך? כשאתה אומר "הלכה כדעת רבי יהודה", לאיזו תקופה אתה מתיחס? תקופתו של רבי יהודה או תקופה מאוחרת יותר?

אני משיב:

הכלל שלפיו מפרשים את הגמרא הוא שהדעה האחרונה שמובאת בדיון כלשהו היא הדעה שנתקבלה על ידי העורכים הסופיים של הגמרא [בסביבות שנת 500 למניין הכללי]. לפי הכלל הזה "הלכתא כבתראי" – ההלכה כדעת החכם האחרון [בדיון]. (הכלל הזה הורחב מאז לכלול את כל החכמים המוכרים מאז: פסק ההלכה הוא לפי הדעה האחרונה.)

בכל מהדורה ראויה של התלמוד ישנה מערכת מפותחת של סמך כפול כפי שנוצרה על ידי הרב יהושע בועז בן שמעון ברוך. הרב יהושע בא במקור ממשפחה שהתישבה באיטליה לאחר גרוש היהודים מספרד ב-1492. הוא נפטר ב-1557. המנגנון שלו נמצא בכל דף של המהדורות הסטנדרטיות של הגמרא. הן כוללות את המנגנונים הבאים:

• מסורת הש"ס, שעורך אינדקס של הקטעים המקבילים בתלמוד ובמדרשי ההלכה. כשחומר שבדף מופיע במקום אחר במקורותינו הוא מאוזכר.
• עין משפט נר מצוה, שעורך אינדקס של ההלכות התלמודיות שמובאות במשנה תורה של רמב"ם ו/או בארבעה טורים של הרב יעקב בן אשר. כל אימת שקטע מהגמרא נפסק להלכה על ידי שני המאורות הללו הוא מאוזכר.
• תורה אור, הוא אינדקס של קטעים מקראיים המובאים בגמרא.

שלושת החיבורים הללו יצאו לאור בראשונה, יחד עם התלמוד, בונציה, 1551-1546 – ומאז ועד היום.

אני מקוה שזה עוזר.