BK-h018

א:
בעידן שקדם בהרבה לאמצעי דישון מלאכותיים מודרניים, הבריות נזקקו לקומפוסט ולזבל כדי לדשן את אדמת החקלאות שלהם. דרך אחת ליצור את הקומפוסט הזה היה באמצעות השארת צמחים, גזם, עשבים וכיוצא בזה שירקבו עד שיהפכו לקומפוסט ראוי לשימוש. מאחר ויש מחסור במקום, היה זה בלתי נמנע שיהיה פיתוי להשתמש ברשות הרבים (רחוב, שוק וכו') כמקום להשלכת חומרים מהצומח.

ב:
תנא קמא של משנתנו קובע שני חוקים בענין הזה. ראשית, שמזבלת הקומפוסט – שהיא מפגע ברשות הרבים – שייכת לבעליה ושניתן לתבוע פיצויים מהבעלים על כל נזק שייגרם לעוברים ולשבים בגלל ערמת הקומפוסט שלו. אין בכך חידוש גדול והפסיקה היא בדיוק מה שהיינו מצפים שתהיה בהתבסס על המקרים הקודמים שנדונו בפרק זה.

ג:
שנית, כל אחד רשאי לטעון חזקה על ערמת הקומפוסט! במבט ראשון נראה שתנא קמא סותר את עצמו: אם שרה זורקת את הקומפוסט שלה ברחוב, הקומפוסט שייך לה ולכן היא עלולה לשלם פיצויים על נזק שיגרם בגללו. אם הקומפוסט שייך לשרה כיצד יכול דוד לבוא ולטעון שהוא שייך לו? אך זו היא למעשה פסיקת משנתנו: "כל הקודם בהן זכה".

ד:
מה שקרה הוא שהחכמים הענישו את שרה על המעשה הלא-חברתי שעשתה. אקסיומה היא במשפט העברי שיש לבית דין הזכות להפקיע מהיחיד דבר ששייך לו כעונש וכגורם מרתיע: אם תרצו, קנס. כך שבמקרה שלנו, כדי להרתיע את הבריות מדרך המוצא הקלה ומשימוש ברשות הרבים כמקום למזבלת הקומפוסט, החכמים שללו מהבעלים את רכושו. פרוש הדבר שערימת הקומפוסט היא כעת 'הפקר', רכוש חסר בעלים. ואקסיומה אחרת במשפט העברי היא שאם משהו הפקר, כל אחד יכול לטעון בעלות עליו "וכל הקודם זכה".

ה:
במשנתנו, רבן שמעון בן גמליאל אינו חולק על תנא קמא; הוא רק מרחיב את הפסיקה. תנא קמא מחיל את הפסיקה על קומפוסט; רבן שמעון בן גמליאל מחיל את הפסיקה על כל מפגע שהושאר ברשות הרבים: ניתן לתבוע מאדם פיצויים על נזק שנגרם בגלל מפגע שהאדם השאיר ברשות הרבים, והדבר הפוגע הופך להפקר "וכל הקודם בהן זכה."

ו:
אנו מגיעים כעת לסיפא של משנתנו, שהיא מעין "השתקפות" של הרישא. אופן אחר לדישון הקרקע הוא, כמובן, להשתמש בגללי בעלי חיים. הדמיון אומר שגללי בעלי חיים היו בשפע ברשות הרבים! (כל אותם הפרים, כבשים, כלבים, תרנגולות וכיוצא בהם, שהעסיקו אותנו בשני הפרקים הראשונים של מסכת זו, לא נהגו לנקות אחרי עצמם!) כך שגללי בעלי חיים ברשות הרבים הם הפקר, באופן טכני, ללא בעלים.

ז:
הנה תסריט אפשרי: כאשר שימי מוליך את בלעם ברשות הרבים, בלעם משאיר מזכרת. בא דוד, רואה אותה והוא מאושר: מאחר ו-'המזכרת' היא הפקר, הוא יכול לאסוף אותה ולהשתמש בה לדשן את הקרקע בחלקתו. כדי לציין שהוא טוען לבעלות על הגללים, דוד מזיז אותם בעדינות (משנתנו אומרת שהוא הופך אותם). כעת הוא ממהר להביא יעה ומריצה. בינתיים באה שרה. שרה – שמממשת את זכותה לא להסתכל לאן היא הולכת, כפי שלמדנו במשנה הראשונה של פרק זה – צועדת על גלליו של בלעם, מחליקה, נופלת ושוברת את הרגל. שרה יכולה לתבוע את דוד כי הוא טען לבעלות על הגללים שמהווים כעת מפגע ברשות הרבים.

רמי לנדאו כותב:

במבט על הדיון הנוכחי, אני נזכר בביטוי מפרשת משפטים "אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ". האם הביטוי המסוים הזה, או לכל הפחות הרעיון המרומז, עולה בדיונים על אשמה שנמצאים במסכת המסויימת הזו?

אני משיב:

אני אובד עצות כיצד להבין את שאלתו של רמי. הרשו לי קודם להסביר את מה שהוא כתב. בתורה [שמות כא יב-יג] אנו מוצאים את החוק הבא:

התורה מבחינה כאן בין רצח לבין הריגה. רצח הוא נטילת חייו של אדם אחר בכוונה תחילה: הרוצח היה מודע למעשהו והיתה לו כוונה מלאה לעשותו. אם הפרמטרים הנוקשים הללו לא קוימו, אין זה רצח כי אם הריגה. העונש על רצח הוא עונש מוות; מי שטוען להריגה חייב לברוח לאחת משש 'ערי מקלט' שם יעמוד לדין כדי לקבוע אם ההרג היה בכוונה תחילה אם לאו.

כל זה קשור במה שמכונה במשפט העברי 'דיני נפשות': משפט פלילי במקרים שבהם העונש הוא עונש מוות. הדיון שלנו במסכת זו מופיע בקטגוריה של 'דיני ממונות': החוק במקרים שבהם העונש הוא קנס או פיצויים.

בדיני ממונות או שאדם אחראי למפגע או שלא: לכוונה אין כל קשר לענין. בדיני ממונות אין אנו מחפשים אשמה או חפות, אלא האם האדם חייב [לשלם] או פטור [מתשלום]. לאחר ששולמו הפיצויים הענין נסגר ולא קיימת סטיגמה של 'אשמה'. לפיכך, לרעיון המרומז בפסוקים מחומש שמות אין כל קשר לדיוננו.