BK-h017

א:
כבר קבענו שיש לבריות הזכות להשתמש ברשות הרבים (משעול, רחוב, דרך, שוק וכו') מבלי שיצטרכו לבדוק את צעדיהם כל הזמן. יוצא איפה שכל מי שיוצר מכשול כלשהו ברשות הרבים ישא בתוצאות מעשיו. בעוד שהרישא של משנתנו פשוט למדי הנוהג שלא לציין בברור את נושא הפעלים עלול להוביל לאי-הבנה. ולכן, הנה הרישא של משנתנו במלים אחרות:

אם דוד שופך מים ברחוב ושרה מחליקה עליהם ונופלת, דוד צריך לפצות את שרה על כל הנזקים שיפקדו אותה.

ב:
הסיפא של משנתנו שונה במקצת. ראשית, בני אדם היו יוצרים גדרות מקוצים ואפילו מזכוכיות – יותר על כך מאוחר יותר. כשלא יהיה עוד צורך בגדר הקוצים, יתכן ובעל הבית ישליך אותה לרשות הרבים. אבל אפילו אם הוא קובר את הקוצים או את חתיכות הזכוכית מתחת לאדמה ומוודא שהם מכוסים היטב, אם יעלו לפני השטח הם יהוו מפגע – ומי שיוצר מפגע ברשות הרבים הוא האחראי על כל הפגיעות שייגרמו.

ג:
בגמרא [ב"ק ל' ע"א] חכם אחד, רב, מבקש להגביל את האחריות של האדם שיצר את המפגע. הוא טוען שיש להגביל את הנזק שנגרם על ידי המים (בסעיף הראשון) לבגדים: הוא טוען שכל שאר הנזק נגרם בודאי על ידי הקרקע (שבאה במגע פתאומי ואלים עם הגוף של הניזק) – והקרקע אינה אישיות על פי חוק! אבל הטיעון מטעה למדי ונדחה: היו אלה המים של הנאשם שהפכו את הקרקע לבוץ וכך לגורם המיידי של תאונה.

ד:
ואולם, הדיון בגמרא אכן מבחין בין העונות:

ואולם, בחיבורו הגדול, משנה תורה [הלכות נזיקי ממון פי"ג הי"ב] נראה שרמב"ם מקבל את הבחנתו של רב אבל עם פיתול: בתסריט שלנו דוד יהיה אחראי לכל הנזק ששרה סופגת מלבד הנזק שנגרם לבגדיה.

ההלכה נקבעה לשיטתו של רמב"ם.

ה:
יהיה קל יותר להבין את הסיפא של משנתנו אם נצא אל חוץ לעיר. במהלך השנים נזדמן לי כמה פעמים להסביר שליד העיירות והכפרים היו חלקות שבהן התושבים גידלו את כול שרצו לגדל – חיטה, ירקות, פירות וכיוצא בזה. לכל תושב היתה חלקה משלו וכמובן היו שבילי גישה בין החלקות. בני אדם נהגו לסמן את קצה חלקתם על ידי הקמת גדר. לפעמים הגדר היתה לא יותר מאשר גדר קוצים חיה אבל לפעמים היא היתה בנויה מאבנים – והיו אנשים קנאים לרכושם שהיו קובעים זכוכיות בתוך גדר האבנים.

ו:
כעת נוכל להטיב ולהבין את משנתנו. השבילים הצרים במיוחד שהפרידו בין החלקות השונות שייכים, כמובן, לרשות הרבים. לפיכך, כל מי שזורק קוצים או שברי זכוכית לשביל יוצר מפגע! הגמרא [ב"ק ל' ע"א] מבהירה:

הגמרא מסבירה שאפילו אם הקוצים או חתיכות הזכוכית יוצרים מפגע לא תתכן אחריות כל עוד הם בתחום רשות היחיד, " לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים."

ז:
למען הבהירות (והחינוך) הגמרא [ב"ק ל' ע"א] מלמדת:

קן קרפט כותב:

אני תוהה מהו המצב אם הנזק נגרם על ידי עבד / רעיה / ילד או על ידי אדם עיוור או אדם שבאופן זה או אחר מוגבל שכלית (לאמיתו של דבר כל אדם שיתכן ולא היה לו מעמד עצמאי על פי דין בתקופה בה סודרה המשנה)? בקטגוריה הראשונה (עבר / רעיה / ילד) אני מנחש שה-"אדון" הוא האחראי לנזק אבל אני תוהה אם יתכן שזה יותר מסובך במקרה של נזק שנגרם על ידי עיוור או מי שמוגבל שכלית.

אני משיב:

אנחנו ניכנס לעניין הזה באופן יותר מפורט באחד מהפרקים בהמשך המסכת הזו. בינתיים הבה נאמר כך:

• במקרה של מי שאין לו מעמד חוקי משל עצמו (כגון עבד או רעיה) נטל האחריות עובר לבעל זכויות האַפּוֹטְרוֹפּוֹס על העבריין;
• חרשים-אלמים, מי שסובל מפיגור שכלי קשה וילדים (מתחת לגיל 12 לבנות ו-13 לבנים) אינם נחשבים לאישיות חוקית כלל ועיקר.
• עיוורים, חרשים, פסחים או נכים ובעלי מוגבלויות הינם נחשבים כאישיות חוקית באופן מלא.