BK-h015

I am studying Mishnah in memory of Yitzḥak Rabin, son of Rosa and Neḥemya.

א:
לפני שנתחיל ללמוד את משנתנו עלינו לשים לב לתאריך. היום הוא היארצייט (יום השנה) ה-14 של יצחק רבין ז"ל, ובתחילת השיעור היום מופיעה ההכרזה שהופיעה בתחילת כל שיעור של החוג ללימוד משניות ע"ש רבין במהלך אותה שנה ראשונה. וזה מזכיר לנו, כמובן, שזהו לא רק היארצייט של ראש הממשלה המנוח, אלא שזהו גם יום השנה ה-14 לחוג הלימוד הזה שהתפתח והיה לבית המדרש הווירטואלי. (אם תרצו ללמוד על מקורותיו של בית המדרש הווירטואלי, תמצאו את המידע כאן במאמר שכתבתי לפני ארבע שנים לכבוד יום השנה העשירי שלנו.) לאחר המבוא הזה אנחנו יכולים לחזור ולתת את שימת הלב למשנה הראשונה של פרק ג' של מסכת זו.

ב:
עלינו תמיד לזכור שרשות הרבים נמצאת שם על מנת שכולם ישתמשו בה ושלכל המשתמשים בה יש בה זכות שווה. המונח 'רשות הרבים' משמש על פי רוב לציין דרך, רחוב, שוק, גן ציבורי וכיוצא בזה. 'רשות הרבים' שייכת לכולם; 'רשות היחיד' שייכת לאדם מסויים.

ג:

משנתנו מורכבת משנים או ארבעה סעיפים, תלוי באופן שבו אנו מביטים בקשרים שבין חלקיה השונים.

ד:
ברישא מותר לנו לדמיין את דוד, ידידנו חסר המזל, הולך בשוק ונושא כד מים. הכד כבד ולכן הוא מניח אותו כדי שיוכל לנוח ('לפוש'). בינתיים, באה שרה שסוחבת משא קניות כבד. היא נתקלת בכדו של דוד שמתנפץ לרסיסים. דוד המסכן אינו יכול לקוות לפיצוי, לא על הכד ולא על המים שנשפכו ממנו.

ה:
הסיבה שבגינה דוד מפסיד כאן היא כיון שלשרה יש אותה הזכות על רשות הרבים שיש לדוד, שכפי שציינו כבר כמה וכמה פעמים. אם דוד מניח משהו בשוק או ברחוב עליו לשים עליו עין – שהרי אף-אחד אחר לא יעשה זאת!

ו:
כמובן, ניתן לטעון ששרה חייבת לשים לב ולהיזהר בדרכה ברשות הרבים. הגמרא [ב"ק כ"ז ע"ב] שואלת את השאלה הזו ממש ממשנתנו:

בדיון שבא לאחר שאלת פתיחה זו בגמרא מציעים כמה תסריטים אפשריים שמא הם יכולים להסביר את הפסיקה הזו של המשנה: אולי כל 'רשות הרבים' נחסמה על ידי כדים, כך שלהולך הרגל לא היתה דרך עקיפה; אולי היה זה בשעות החשיכה כאשר הראיה מוגבלת; אולי הכד או הכדים הונחו אחרי פינה שחסמה את שדה הראיה כך שכל מי שבא מסביב לפינה לא היה יכול לראות אותם בזמן. אפשרויות כאלה יכולות להסביר מדוע שרה, בתסריט שלנו, לא תיחשב כאחראית.

ז:
אבל משנתנו אינה מתיחסת למקרים מיוחדים: היא מתיחסת למקרים יום-יומיים. לאחר שחכמי התלמוד הבבלי מיצו את כושר המצאתם בהצעת דרכים להבנת הפסיקה הזו, שנראה שהיתה תמוהה בעיניהם, הגמרא [עדיין ב"ק כ"ז ע"ב] מצביעה על כך שבארץ-ישראל הסבירו את המשנה באופן הרבה יותר פשוט:

במלים אחרות, בני אדם שמשתמשים ברשות הרבים לא מצפים שידרשו להיזהר כל הזמן מדברים שבני אדם אחרים השאירו בסביבה. ואם דוד השאיר את כדו בדרכה של שרה, שרה אינה אחראית לנזק שעלול להיגרם.

המשך יבוא.

דוד מוריס כותב:

אני מבולבל בעניין החוקים של שור האוכל כדרכו ברשות הרבים. אם השור שלי אוכל את האוכל שהוא רגיל לאכול כאשר הוא ברשות הרבים, מה עלי לשלם? בפ"ב ה"ב נאמר שברשות הרבים פטור. האם הכוונה שהבעלים לא משלמים? משלמים את הסכום שהשור נהנה? כשחזרתי לשיעורנו על המשנה הזו, קראתי [ב"ק 010, הסבר ה']:

הכללים שתארנו בשני הסעיפים הקודמים חלים רק על נזקים שנגרמו ברשות הרבים. הסיבה לכך היא שרשות הרבים שייכת לכולם באופן שווה. כך שדוד רשאי להוביל את בהמותיו דרך רשות הרבים ממש כמו ששרה רשאית להשאיר שם את חפציה האישים. במקום שלשניהם זכות שווה, שרה יכולה לדרוש מדוד פיצוי רק על ההתנהגות ההרסנית של בהמותיו שניתן היה באופן סביר לחזות מראש. אם הנזק נגרם בשטחה הפרטי של שרה חלים הכללים שתוארו לעיל.

אני משיב:

אי ההבנה של דוד נובעת ממה שהשור אוכל. אם, ברשות הרבים, שורו של דוד אוכל מזון שדוד עצמו מספק, כמובן שדוד לא צריך לשלם בכלל! השאלה עולה רק כאשר שורו של דוד אוכל דבר שלא שייך לדוד. העניין אז הוא האם מה שאכל השור הוא מסוג המזון שניתן לצפות ששור יאכל או האם זהו משהו יוצא מהכלל. אם השור אוכל מזון ששייך למישהו אחר (נניח מדוכן בשוק) והוא דבר שטוב למאכל השור, יצפו מדוד שישלם פיצוי לפי הסכום שחסך: כמה היתה עולה לדוד ארוחתו של בעל החיים? (דנו בפרטי הפרטים של הפן הזה קודם).

דוד גם שאל היכן "לעיל" הבאנו את קוי המתאר של החוקים בעניין פלישה לרשות היחיד. בב"ק 006 בהסבר ד' כתבתי כך:

בעל השור תמיד ייחשב כאחראי לנזק שגורמת בהמתו בשטח הפרטי ("רשות היחיד") של הניזק: הוא לא יכול לטעון שלא היה מסוגל לצפות מראש את ההתנהגות של הבהמה ועליו לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע מבהמתו מלהיכנס לשטח הפרטי של אחרים.

אני מקווה שזה עוזר.