BK-h010

א:
בפרק א' ציינו שסוגי הנזק העיקריים שבעלי חיים גורמים נובעים מה-'רגל' או מה-'שן', כלומר שהנזק נגרם כתוצאה מהליכתם ממקום למקום או מכך שהם אוכלים דברים. המשנה הראשונה של פרקנו הבהירה הבטים של נזק שנגרם על ידי הרגל; משנתנו כעת מבהירה היבטים של נזק הנגרם על ידי השן.

ב:
הערת מבוא נוספת מתייחסת לשימוש שלנו במושג 'מועד'. יש להתייחס אליו כאל מונח טכני שפרושו לא פחות ולא יותר – בהקשרנו כאן – שבעליו של בעל החיים חייב להיות מודע לכך שהבהמה עלולה לגרום לסוג מסויים של נזק ולכן עליו או עליה לנקוט בצעדים כדי שמקרים כאלו לא יתרחשו.

ג:
אם בעלי חיים מוצאים מזון בדרכם, באופן טבעי הם יאכלו אותו – אם זהו סוג מזון שהם רגילים לאכול. כפי הנראה, בהמות נהגו לאכול פירות וירקות! יתכן והכוונה היא שאם הם רואים פירות וירקות בדרכם הם "יבחנו" אותם. אם חמורו של דוד אוכל את הגזרים של שרה דוד יצטרך לפצות את שרה במלא ערך הגזרים. בהמשך משנתנו נמצא עוד פרטים בעניין הזה.

ד:
ואולם, אם העז של דוד אוכלת את מפת השולחן של שרה עליו לשלם רק חצי נזק כי לא היה ניתן לחזות מראש תרחיש כזה.

ה:
הכללים שתארנו בשני הסעיפים הקודמים חלים רק על נזקים שנגרמו ברשות הרבים. הסיבה לכך היא שרשות הרבים שייכת לכולם באופן שווה. כך שדוד רשאי להוביל את בהמותיו דרך רשות הרבים ממש כמו ששרה רשאית להשאיר שם את חפציה האישים. במקום שלשניהם זכות שווה, שרה יכולה לדרוש מדוד פיצוי רק על ההתנהגות ההרסנית של בהמותיו שניתן היה באופן סביר לחזות מראש. אם הנזק נגרם בשטחה הפרטי של שרה חלים הכללים שתוארו לעיל.

ו:
בהתייחס לבהמות שאוכלות ברשות הרבים, חלות אמות מידה מסויותץ מה שחמורו אכל חוסך לדוד כסף – כיוון שכעת הוא לא צריך להאכיל את בלעם ארוחה אחת – הוא לא מפצה את שרה בהיקף הנזק שנגרם לה אלא בהיקף החיסכון שלו: אם ארוחתו של בלעם היתה עולה לדוד 2 דינרים זה גובה הפיצוי שישלם, אפילו אם שווי הפסד הגזרים לשרה היה 3 דינרים. וזה מתוך ההנחה שבלעם אכל את הגזרים של שרה באמצע רשות הרבים. ואולם, אם הוא הורשה לנדוד לצד הדרך שם שומרת שרה את גזריה, אז דוד צריך לפצות את שרה במלוא היקף הפסדיה מאחר וברור שדוד לא נקט באמצעים הראויים.

ז:
אותו הכלל חל על חנות. אם הבהמה שעוברת בדרך נהנתה מארוחה גנובה מהסחורה שמחוץ לחנות, על הבעלים לשלם את מה שנהנתה ולא את מלוא היקף הנזק. אבל אם הבהמה נכנסה לתוך החנות עצמה אז החיוב הוא על כל הנזק שהרי מישהו התרשל בהשגחה על בעל החיים.

ב-ב"ק 006 כתבתי:

בני אדם, אולי ה-'מועדים' ביותר מכל החיות: הנתבע לא יכול לטעון 'זו הפעם הראשונה שלי בבית-דין'.

אמנון רונאל מתנגד:

למה לא? הוא יכול לטעון הכול: זוהי פעם ראשונה, לא ידעתי, בשגגה, רשלנות תורמת של הניזק, הוצאת דיבה, הנזק אמריקני… ועוד ועוד.

אני משיב:

ההסבר שלי לא היה ברור דיו: אני מקווה שאתקן זאת כשנגיע למשנה ו' של פרקנו. כל שהכלל אומר הוא שבני אדם לא יכולים לטעון שעליהם לשלם רק חצי נזק כי בית דין לא הזהיר אותם בעבר. בני אדם חייבים תמיד לשלם פיצוי מלא על כל נזק שהם גורמים: החוק מטיל עליהם אחריות על מעשיהם בכל עת. אפילו אם זו "עבירה ראשונה" של אדם עליו לשלם את הנזק במלואו.

ב-ב"ק 003 כתבתי:

במשנתנו גם פוסקים שהנכס הניזוק חייב להיות שייך ליהודי. במבט ראשון זה נראה כאפליה חמורה (ובמובן מסוים זו אכן אפליה).

מאיר סטון מציע את המידע הבא:

למרות שחוקי התלמוד מלמדים אותנו שיהודי לא חייב להשיב אבידה של נוכרי, לעיתים קרובות סיפורים בתלמוד מלמדים אחרת. לדוגמה, שמעון בן שטח החזיר מרגלית שמצא על חמור; כובס מסוים החזיר שרשרת לגבירה רומאית – וכדומה. בכל פעם שיהודים פעלו לפנים משורת הדין הנוכרים היללו את אלוהי היהודים. לקרת סוף תקופת בית שני האלים של הדת הפגנית נראו כריקים ודתם עוד יותר. לא-יהודים רבים התגיירו. רומי נאלצה לאסור את הגיור פחות מ-25 שנים לאחר חורבן בית המקדש כי יותר מדי רומאים התגיירו (אפילו חבר בסנאט הרומאי ורעיתו התגיירו.) היו אנשים רבים שלא התגיירו אבל אהבו את אלוהי היהודים והם סברו שהיהודים הם אור לעולם (אשתו של נירון, פופיאה, היתה אחת מאלו). אני יכול לדמיין לעצמי שאחד מהנוכרים יראי שמים האלו היו מסכימים שדינם ישמע בפני בית דין.

הרשו לי לאחל לכולם חג סוכות שמח. השיעור הבאה יהיה, אי"ה, ביום ג', 13 באוקטובר.