BK-h009

א:
בין הדברים שלמדנו בפרק א' היתה ההבנה של החכמים שבעלי חיים ברשות הרבים יכולים לגרום נזק לגופם ולנכסיהם של בני אדם בשני אופנים במיוחד: הם יכולים לגרום נזק ברגליהם והם יכולים לגרום נזק בשיניהם. זוהי דרך ציורית למדי לציין שבהמות יכולות לגרום נזק על ידי הליכה פשוטה ממקום למקום דרך רשות הרבים. בהמה תמה יכולה להיתקל בחפצים בדרכה והיא אפילו עלולה לאכול משהו שאינו רכוש של הבעלים.

ב:
המשנה הראשונה של פרק ב' חוקרת את העניין הזה יותר לעומק. כבר הבהרנו שהמונח 'מועד' הוא דרך פשוטה להתייחס להתנהגות הטבעית של בעל החיים. כאשר בעל החיים שמתנהג באופן טבעי לו עלול לגרום נזק לרכושו של אדם אזי חובה רובצת על הבעלים שלה לדאוג שננקטו אמצעים שימנעו מבעל החיים לגרום נזק לאחרים. הבעלים של החיה נחשבים ל-'מועדים' (מוזהרים) מראש, והם אינם יכולים לטעון בבית דין שזוהי עברתו הראשונה של בעל החיים שלהם.

ג:
הבעלים של בעל חיים שנחשב למועד – מוזהר – חייב לשלם את מלוא הנזק, אך אם החוק סובר שהוא לא היה צריך לחזות מראש את האפשרות שבעל החיים שלו יגרום נזק באופן מסוים, על העבירה הראשונה הוא משלם רק חצי-נזק.

ד:
משנתנו מציעה כמה יוצאים מן הכלל לכלל שבהמות הן מועדות. כשפרה הולכת בדרך, אבנים קטנות עלולות להיתפס בפרסתה ואז הן יכולות להינתז מתחת לרגליה: אם אבנים כאלו פוגעות בכלי חרס שבדוכן בשוק והכלים נשברים אי-אפשר לצפות מהבעלים לחזות מראש אפשרות כזו, ולכן הוא ישלם רק חצי-נזק.

ה:
כבר ציינו שעל הבעלים של בהמה לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע מבהמתה אפשרות לגרום נזק באמצעות רגליה כשהיא הולכת בדרך. ולפיכך, אם החמור של שרה דורך על את-החפירה של דוד ושובר אותה, שרה צריכה לפצות את דוד על הערך הכולל של הפסדו. אבל, אם החמור דורך על האת וזה בתורו פוגע בכלי החרס שבדוכנו של שמואל שבשוק ושובר כמה מהם, שרה תצטרך לשלם רק חצי-נזק לשמואל, שהרי לא היה ניתן לחזות מקרה כזה מראש.

ו:
על הבעלים להניח שעופות (תרנגולות, אווזים, ברווזים וכדומה) יגרמו נזק אם ישאירו אותם ללא השגחה. אבל אם הבעלים נקט באמצעי זהירות, כגון קשירת רגליהם בחוט [דליל], אזי הוא או היא יאלצו לשלם רק חצי-נזק.

ב-ב"ק 004 למדנו כך:

אלן מרקוס כותב:

האם התלמוד מכיר במשהו שדומה להשגת גבול? בשיעור שלך, אתה מציין שאחד התנאים לקבלת פיצויים הוא שהנזק חייב להגרם במקום שאינו שייך לתובע. אם זה המקרה, אז אדם לא יהיה אחראי במקרה והנזק נגרם בשטחו של התובע. אם מבינים את המילים כפשוטן, זה ימנע תביעות פיצויים במקרים של השגת גבול, או במקרים בהם הנזק הוא תוצאה של כניסת הנתבע לשטחו של התובע שלא ברשות. התלמוד מיסד תוכנית צודקת באופן כולל אשר נראה כי באופן ברור מונעת באופן עקבי אפשרות לקבלת פיצויים במקרים של השגת גבול, במיוחד אם ניקח בחשבון את האיסור מהתורה על גנבה של כל דבר ששייך לאחרים. אם אסור לגנוב משהו ששייך למישהו אחר, האם לא הגיוני שבאותה המידה אסור לאדם להכנס לשטחו של מישהו אחר ללא רשות מתוך מטרה לגרום נזק לרכוש פרטי ששייך לבעלים של השטח? אם כן, האם הנתבע אינו אחראי על תשלום הפיצויים על כל נזק שנגרם מכך שהשיג גבול?

אני משיב:

קודם כול בואו ונשים את הדברים במקומם על פי חוק. המסכת שלנו עוסקת בנזק שנגרם לגופו או לרכושו של מישהו. בעוד שכל עבירה אחרת שמעורבת דרך אגב נמצאת מחוץ לתווך המסכת. כך שאפילו אם דוד משיג גבול אל תוך חצרה של שרה כשכלבו גורם מהומה ובהלה בלול התרנגולות שלה, משנתנו עוסקת רק בנזק ללול התרנגולות ולתוכנו, לא לחוקיות של הימצאות כלבו של דוד שם.

ולעצם שאלתו של אלן: היא נדונה במסכת בבא בתרא. אלן שואל: "האם לא הגיוני שאסור לאדם להכנס לשטחו של מישהו אחר ללא רשות מתוך מטרה לגרום נזק לרכוש פרטי ששייך לבעלים של השטח?" לא אכנס כאן לפרטים אבל בואו ונציין בקצרה שהמערכת ההלכתית מייחסת ערך רב לזכותם של הבריות לפרטיות. יואל משיג גבול לא רק כאשר הוא נכנס לשטחה הפרטי של לאה ללא רשות, אלא אף יתכן והוא משיג גבול אם הוא רק יכול להסתכל לתוך שטחה כאשר היא לא רוצה שהוא יעשה זאת [היזק ראיה]. במלים אחרות, לפי המשפט העברי ליואל אין זכות לחדור לפרטיותה של לאה ללא רשות ללא כל קשר למטרה שלשמה הוא עושה זאת וללא קשר לכל נזק שעלול להיגרם או שלא להיגרם ללאה עצמה או לרכושה.