BK-h006

א:
את תשלומי הנזיקין אפשר לטעון בשתי צורות: תשלום מלא על הנזק או מחצית התשלום על הנזק. מחצית התשלום על הנזק ("חצי נזק") תינתן כאשר לנתבע לא היתה סיבה לצפות לכך שהנזק ייגרם ולכן הוא לא נדרש לנקוט באמצעי זהירות. תשלום על הנזק המלא ("נזק שלם") יינתן כאשר הנתבע לא נקט באמצעי זהירות הנדרשים כדי למנוע את הנזק.

ב:
ההבדל בין שתי האפשרויות, כרגיל, מוגדר במונחים של השור. בעלי השור לא נדרש לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע נזק ששורו יגרום אם אין לו סיבה לחזות מראש שקיימת אפשרות שנזק כזה ייגרם. שור כזה נקרא 'תם'. אולם, לאחר שהשור 'הופיע כבר לפני בית הדין' בגלל נזק שהוא גרם הוא נקרא 'מועד'. הכוונה המילולית היא שהוצגה עדות נגדו, ולכן בעליו הוזהר על ידי בית הדין שמעתה ואילך עליו לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע מהבהמה הזו לגרום נזק.

ג:
כדי שבתי הדין לא יבזבזו זמן בניסיון לקבוע האם התנהגותה של בהמה כלולה בקטגוריה של 'תם' או 'מועד', דפוסי התנהגות מסויימים מסווגים לתקנים. כך שמשנתנו קובעת שחמישה דפוסי התנהגות נחשבים באופן אוטומטי כבלתי מזיקים, 'תם':

1. נגיחה: אין סיבה להניח שבהמה עלולה לנגוח אלא עד אחרי שהיא עשתה כן;
2. נגיפה: הכוונה היא לבהמה שדוחפת בקרניה מבלי לגרום את הנזק הפיזי שנגרם מנגיחה;
3. נשיכה: טכנית מתייחס לנזק שנגרם על ידי 'השן';
4. רביצה: בהמות נוהגות לרבוץ והפעולה הזו עלולה לגרום נזק אם היא מתבצעת מחוץ לסביבתה הרגילה;
5. בעיטה: טכנית מתייחס לנזק שנגרם על ידי 'הרגל'.

כמו כן, ישנם חמישה מקרים בהם יש לצפות להתנהגות מסויימת ולכן הבהמה נחשבת כמזיקה, 'מועדת'. אפילו אם העניין מעולם לא הגיע לדין:

1. על הבעלים לנקוט באמצעי זהירות כלפי האפשרות שבהמתו תאכל כל מזון שמתאים לה שנמצא בדרכה;
2. עליו גם לנקוט באמצעי זהירות כלפי האפשרות שבהמתו תשבור דברים בזמן שהיא הולכת בדרך;
3. ישנו גם 'השור המועד'. הכוונה היא לבהמה שכבר 'נתבעה בבית דין' על נזקים שגרמה;
4. בעל השור תמיד ייחשב כאחראי לנזק שגורמת בהמתו בשטח הפרטי ("רשות היחיד") של הניזק: הוא לא יכול לטעון שלא היה מסוגל לצפות מראש את ההתנהגות של הבהמה ועליו לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע מבהמתו מלהיכנס לשטח הפרטי של אחרים;
5. בני אדם, אולי ה-'מועדים' ביותר מכל החיות: הנתבע לא יכול לטעון 'זו הפעם הראשונה שלי בבית-דין'.

המשך יבוא.

במשנה [ב"ק 003] אנו קוראים:

והבאתי דוגמה שבה שרה מעמיקה בור שבמקור דוד חפר.

ג'ים פלדמן כותב:

בב"ק 003 אני שם לב ל-"צד השני" של הטיעון שלך בסיפור דוד-שרה. לפי החוק האמריקני, עורך הדין שמייצג את התובע בדיני נזיקין בסופו של דבר יתבע גם את שרה וגם את דוד מהסיבה הפשוטה שכיסיו של דוד עלולים להיות עמוקים יותר. הקצאת האחריות בארה"ב שונה ממדינה למדינה. יש מדינות שבהן מתירים גביה של תשלום מלא על הנזקים מכל מי שיש לו חלק באחריות; במדינות אחרות דורשים הערכה פרופורציונלית. אם קראתי את הסעיף מהתורה נכון, החוק שם הוא שגם שרה וגם דוד אחראים. אינני יכול לראות כיצד האחריות היא של שרה בלבד. הייתי יכול לטעון שדוד הוא בעל הבור. אם הוא השאיר אותו פתוח, אז לכל הפחות הוא אחראי באופן חלקי על כך שהיתה לשרה גישה לבור. אם לדוד יש חלק מהאחריות, אז התורה אומרת שהוא עלול להידרש לשלם חלק מהנזק או את כולו. עוד לא נאמר כיצד ההקצאה תתבצע, אבל גם דיינים צריכים תעסוקה.

אני משיב:

בדוגמה שלי דוד חפר את הבור לעומק של פחות מעשרה טפחים. לפי דין תורה הבור הזה אינו עמוק די הצורך כדי שמישהו יהיה רשאי לתבוע נזקים מדוד. שרה העמיקה את הבור למטרותיה ותוך כך הפכה אותו לעמוק יותר מעשרה טפחים. אם כעת שמואל נופל לתוך הבור ושובר את רגלו הוא רשאי לתבוע משרה נזקים. שרה לא יכולה לטעון שהיא אחראית רק באופן חלקי מאחר ולדוד גם הוא היה חלק בחפירת הבור: אי אפשר לטעון נגד מעשיו של דוד. אי לכך, אף על פי שמבחינה מעשית שרה היתה אחראית באופן חלקי בלבד ליצירת הבור עליה לשלם נזקים כאילו שהיא היתה אחראית לו באופן בלעדי.

ג'ים גם אומר בשנינה ש-"גם דיינים צריכים תעסוקה". יתכן וזה נכון, אבל הם לא יהיו רשאים לקבל תשלום על תפקידם כדיינים. "בימים הטובים ההם" דרשו מהרבנים לעמול לפרנסתם ולהרביץ תורה חינם אין כסף. בגמרא [כתובות ק"ה ע"א] אנחנו לומדים על משנה שפוסקת ש-"הנוטל שכר לדון דיניו בטלין". בדיון שבא לאחר מכן אנו למדים מהגמרא שהדיין היה רשאי לכל היותר לקבל תשלום הן מהתובע והן מהנתבע באופן שווה סכום שיכסה את הפסדיו בהכנסות כתוצאה מישיבתו בדין. ולפני שג'ים יוסיף עוד הערה עוקצנית, הרשו לי להוסיף שהדיין היה צריך להוכיח שהסכום הנדרש הוא ההפסד שלו בפועל. Où sont les neiges d'antan? [היכן השלגים של אשתקד?]