BK-h004

ז:
אנו עוקבים אחרי שלושת התנאים שהובאו באמצעיתא של משנתנו, תנאים שעוסקים ביישום תביעות נזיקין. וודאי תזכרו שהתנאי הראשון היה שהרכוש הניזוק צריך להיות שייך להדיוט: הוא לא יכול להיות הקדש שכפוף לחוקי מעילה. התנאי השני היה שבעלי הרכוש הניזוק חייב להיות יהודי. אנו פונים כעת לתנאי השלישי.

ח:
שני התנאים הראשונים עסקו ברכוש הניזוק עצמו; התנאי השלישי עוסק בבעלים של הגורם המזיק. יהיה נוח אם בזמן שאנו דנים בתנאי הזה נתיחס לפריט הראשון של המשנה הקודמת ונניח שהגורם לנזק הוא שור, כפי שעושה הגמרא.

ט:
יהיה זה חסר תועלת לסבור שהשור שגרם את הנזק אינו שייך למישהו: איך יכולה התובעת לתבוע פיצויים אם היא לא יודעת את מי עליה לתבוע? בגמרא [ב"ק י"ג ע"ב] האמורא רב יהודה מציע שבמשנתנו דנים במקרה בו שני בעלי שוורים מתווכחים ביניהם מי מהשוורים גרם לנזק הנדון. אך בגמרא דוחים גם אפשרות זו: ככלות הכל, בתסריט הזה יש לשור בעלים, רק לא ידוע איזה מבין שני הבעלים (או יותר) הוא זה שאותו צריכים לתבוע לדין.

י:
כך שבגמרא מקבלים שבמשנתנו מתייחסים לשור שבאמת ובתמים הוא חסר בעלים. בגמרא דוחים את הרעיון שבמשנתנו מתייחסים לשור הניזוק כזה שהוא חסר הבעלים: גם זה מגוחך, שהרי אם השור הניזוק הוא חסר בעלים אין מי שיתבע את בעלי השור התוקף! אבל, אומרים בגמרא, האם לא הגיוני יותר להניח שהשור חסר הבעלים הוא זה שתקף: במקרה כזה הצד הניזוק יכול לכסות לפחות חלק מהפסדיו על ידי לקיחת חזקה על השור חסר הבעלים!

יא:
הגמרא מציעה כעת תסריט אחר: לאחר ששור חסר בעלים תקף את שורו של דוד, באה שרה וטוענת עליו בעלות – ויש לה הזכות לעשות כך כי לשור אי בעלים והוא הפקר. דוד אינו רשאי לתבוע את שרה שהרי כאשר נגרם הנזק היא לא היתה הבעלים של השור. תסריט אפשרי אחר שיכול להתיחס לשור התוקף: בשלב מסויים השור השתייך לשרה אך לפני שהוא תקף שרה כבר הפקירה אותו (או לחילופין, תרמה אותו לבית המקדש).

יב:
כל זה נשמע מסובך מאוד, לכן ניתן לרמב"ם להסביר את החלק הזה של משנתנו: השור התוקף צריך להשתייך למישהו מסוים (מיוחד).

הנכס שגרם את הנזק חייב להשתייך לאדם מסויים. אבל אם שני בעלים טוענים שהיה זה שורו של השני שתקף (ואי-אפשר לזהות את השור הפוגע); או אם מישהו הכריז שהוא מפקיר את שורו ולאחר מכן השור תוקף ולפיכך אין לו בעלים בזמן התקיפה – אי אפשר לתבוע את בעל הנכס. ואם אדם אחר מחזיק בשור (שהיה הפקר) אחרי שהשור תקף האדם הזה הוא מעכשיו הבעלים החוקיים של השור (אבל לא ניתן לתבוע אותו על הנזק).

יג:
הסיפא של משנתנו פוסק ש:

אם שורו של דוד מטייל להנאתו לתוך שטחה של שרה ושם הוא נפצע, דוד אינו רשאי לתבוע משרה נזיקין: שרה יכולה לומר, כביכול, "מה עשה השור שלך במגרש שלי?" (ואולם, אם שרה היתה זו שפצעה את שורו של דוד היא חייבת לשלם פיצויים שכן דוד יכול לטעון על פי חוק שבעוד שלשרה יש הזכות 'ללוות את השור מהמקום' אין לה זכות להזיק לו.)

יד:
ורשות הניזק והמזיק. למעשה, לא ברור אם יש לקרוא את הביטוי הזה כהמשך של הביטוי הקודם או כהתחלה לביטוי הבא.

אם יש לקרוא אותו כפי שהנחתי בהסבר שלי לעיל, אז

הנתבע עלול להיות חשוף לתביעת פיצויים על נזק שנגרם בכל מקום פרט לשטחו הפרטי או לשטח שבבעלות משותפת של הנתבע והתובע.

במלים אחרות, שרה יכולה לתבוע את דוד על נזק שנגרם על-ידי שורו רק אם הנזק נגרם מחוץ לשטחה הפרטי של דוד וגם מחוץ לשטח שהוא רכוש משותף לה ולדוד.

טו:
אם יש להבין את הביטוי הנדון כהקדמה למה שבא לאחר מכן, צריך לקרוא אותו כך:

הנתבע עלול להיות חשוף לתביעת פיצויים על נזק שנגרם בכל מקום פרט לשטחו; אבל [אם הנזק נגרם] בשטח שבבעלות משותפת של התובע והנתבע המזיק חייב לשלם …

במלים אחרות, דוד יכול לתבוע את שרה על נזק שנגרם על ידי השור שלה בשטח שהוא רכוש שמשותף לשניהם.

טז:
כשהזיק – חב המזיק לשלם תשלומי נזק. לסיכום, אפשר לתבוע את האחראי לנזק אם כל התנאים שהציבו במשנתנו מתקיימים:

• לא הנכס הניזוק ולא הגורם לנזק הם נכסי הקדש;
• הנכס הניזוק שייך ליהודי;
• ניתן לזהות את הבעלים של הבהמה הפושעת;
• הנזק נגרם במקום שלא שייך לתובע.