BK-h003

א:
משנתנו מורכבת משלושה סעיפים, שבאופן מסורתי אנחנו מכנים אותם 'רישא' (סעיף ראשון), 'אמצעיתא' (סעיף אמצעי) ו-'סיפא' (סעיף אחרון).

ב:
ברישא של משנתנו מציגים כלל בסיסי בדיני ממונות שממנו נובע כל השאר. מטבע הלשון של הסעיף הזה במשנתנו הוא יוצא דופן, אך כוונתו ברורה:

אם על-פי חוק אני אחראי על משהו (או מישהו) אזי באופן אוטומטי אני חייב לפצות את הניזוק על כל נזק שנובע מאחריותי זו.

התורה מבהירה באופן ברור ביותר את ענין האחריות. במקרה של השור, לדוגמה, התורה [שמות כא לו] מציינת:

וגם במקרה של הבור [שמות כא לג]:

ג:
אך במשנתנו הולכים צעד נוסף קדימה. בחיים 'האמיתיים' המצב יכול להיות מסובך יותר מחוק פשוט. מה קורה אם אני אחראי באופן חלקי על הנזק שנגרם? האם לא יוצא מכך שהאחריות שלי לתשלום הפיצוי תהיה יחסית? הבה נדגים. כפי שנראה, החכמים קבעו שכדי שהבור ייחשב כמסוכן – בין סכנת חיים ובין כגורם לפציעה גופנית – עליו להיות בעומק של לפחות עשרה טפחים. (לא נתרגם זאת למידות מודרניות: אין זה שייך לדיוננו כעת.) ובכן, נניח שאת הבור חפר במקור אחד בשם דוד שנזהר מאוד שעומקו של הבור יהיה רק שמונה טפחים, ולפיכך ניתן להשאירו ללא מכסה מבלי להחשף לאחריות על-פי חוק. לאחר מכן באה שרה ומוסיפה עוד שלושה טפחים לעומק הבור, והוא כעת עמוק אחד-עשר טפחים. משנתנו קובעת:

במלים אחרות, שרה לא יכולה לטעון שהיא אחראית רק באופן חלקי על כל תאונה שלא תבוא כי היא חפרה רק חלק מהבור. הפעולה של שרה היא זו שהפכה את הבור למסוכן על פי דין ולכן היא האחראית באופן מלא לכל תאונה שתתרחש.

ד:
כעת נפנה לאמצעיתא של משנתנו. סעיף זה מונה אפיונים מסויימים שחייבים להתקיים במקרה של נכסים שניזוקו או הזיקו כדי לקבוע את האחריות החוקית של המזיק.

1. הנכס הניזוק חייב להיות נכס הדיוט, לא נכס ששייך לאלוהים, כביכול.
2. הנכס חייב להיות שייך ליהודי.
3. הנכס המזיק חייב שיהיה בבעלות מסויימת.

ה:
נתייחס קודם לסעיף הראשון – על מעילה. בהלכה, ברגע שאדם מבטיח לתרום משהו לבית המקדש – כסף, טובין, קורבן – ה-"משהו" הזה הופך באופן טכני להיות רכושו של האלוהים, בחזקתו של גזבר בית המקדש. הפריט מכונה בעברית הֶקְדֵשׁ. מהרגע שהתורם מחליט בדעתו לתרום, המוצרים הופכים להיות רכוש של בית המקדש וכל מי שנהנה מהרכוש הזה אשם במעילה [גניבת רכוש של האלוהים]. לפיכך, הקדש הוא המעמד של טובין או כספים שהוכרזו על-ידי בעליהם כמוקדשים (כלומר נתרמו) לבית המקדש. מאותו הרגע הם מפסיקים להיות הרכוש של בעליהם לשעבר והופכים, בלשון ציורית, לנכסי שמים. יוצא איפה, לפי הכלל שבמשנתנו, שרשויות בית המקדש לא יכולים לתבוע אדם על נזק שנגרם על ידי כל דבר שהוא הקדש, שהרי הפריט לא שייך להם: הוא שייך לקב"ה שאינו נזקק לדיוני בית דין של בני-אדם. (סיבה נוספת תתבהר למטה.)

ו:
במשנתנו גם פוסקים שהנכס הניזוק חייב להיות שייך ליהודי. במבט ראשון זה נראה כאפליה חמורה (ובמובן מסוים זו אכן אפליה). החכמים [ב"ק פ"ד ה"ג] הסבירו את הסיבה שבגללה פוטרים את ההקדש: הסיבה נובעת מהעובדה שהתורה [שמות כא לה] קובעת בברור:

והקב"ה אינו רעהו של אף-אחד! יתכן והחכמים יִשמו הגיון דומה במקרה של מי שאינו יהודי: הוא אינו נחשב לרֵע (במובן של שייכות לאותה החברה). ואולם, יתכן והטיעון הזה הוא פשוט דרך 'להצדיק' את אי הכללתם של מי שאינם יהודים מסיבות יותר מעשיות. הסבירות נמוכה מאוד שבתקופת התלמוד מי שאינו יהודי היה מכיר בסמכות של בית הדין היהודי. אם יהודי גרם נזק לנכרי הוא היה תובע אותו בבית דין של הגוים.

המשך יבוא.