AZ-h009

א:
משנתנו מורכבת משני סעיפים. הרישא מזהה את ימי החג האליליים הנחשבים לימי קודש בהמשך לפסיקת משנה א' של פרקנו. הסיפא מונה ימי קודש אישיים, ולהם הלכה שונה.

ב:
משנתנו מונה שישה ימים בהם עובדי אלילים באימפריה הרומאית קיימו ימי קודש. ברור כי הרשימה הזו אינה יכולה להיות רשימה ממצה שהרי הרומאים אהבו חגים ו-'ימי חופש'. כנראה המחשבה הזאת היא שהביאה את רמב"ם, בפרושו למשנתנו, להוסיף:

ג:
הקלנדים היו היום הראשון של כל חודש. מהמונח הלטיני הזה אנו גוזרים את המילה המודרנית ללוח שנה calendar, קלנדרי. היום הזה נחשב ליום טוב והוא גם היום בו כל החובות היו ברי-פרעון. יתכן שהאיפיון האחרון הזה הוא הסיבה שעבור היהודים הקלנדים נחשבו לימי חג מקודשים לאלילים: אם יהודי היה צריך לפרוע הלוואה לגוי בקלנדא או לקבל תשלום מגוי בקלנדא היתה סכנה שהגוי היה מביע את תודתו לאלוהיו. [ראו ע"ז 003, הסבר יח.] (כפי הנראה, יהודים שומרי מצוות נזהרו לרשום ב-calendria – פנקס ציבורי של חובות מיועדים לתשלום – שחובותיו אינם ברי פרעון בימי הקלנדים.)

ד:
יתכן ויהיה צודק לציין כאן שמשלושת הימים הַמְּסַמְּנִים בלוח הרומאי – קלנדים, נוֹנִים ואִידִים – רק הקלנדים מצויינים במשנתנו כימי קודש. הנונים והאידים היו סַמָּנֵי לוח בלבד ללא משמעות דתית. (כהני הדת הרומאים היו מיומנים בהכרזה על ימים כ-'טובים' או 'לא טובים', בהסתמכם על קריאת בני המעיים של חיות שנטבחו; לפיכך, בעוד שהאיד של החודש עלול היה להיות 'לא טוב' לא היה זה מפני שזה האיד אלא מפני מה שהכוהנים הבחינו במעיה של חיה.) [ראו ע"ז 007 בשאלות ותשובות להסבר מלא יותר על הדקויות של הלוח הרומאי.]

ה:
הסטרנורא (Saturnalia) היו חג שחגגו מדי שנה במשך שבעה ימים, מה-17 בדצמבר ועד ה-23 בו. ככל הנראה, המקדש לאל סטורן (שבתאי) נחנך ברומא במקור ב-17 בדצמבר. והחג הזה היה אחד מהחגים הפופולריים ביותר בשנה הרומאית. (נסיונות של קיסרים לקצרו נחלו כשלון חרוץ.) Saturnalicius princeps (מנהיג הסטורנליה) נבחר לנהל את הפולחנים והטקסים שכללו קורבנות וטקסים הקשורים לאל שבתאי. אך הטקסים היו לא ציבוריים בלבד אלא גם פרטיים. ילדים קבלו חופשה מבית הספר, בני אדם נתנו זה לזה מתנות קטנות, היו מקשטים את הבית בעלי צינית, היו הימורים בשפע והעבדים קבלו דרגת חופשיות רבה יותר במהלך החג. הסטרנורא היו שבעה ימים בשנה בהם היה נהוג לאכול, לשתות ולעשות שמח. בדומה למנהג היהודי של "ונהפוך הוא" בפורים, עבדים היו פטורים מעונש, והציפיה מהם היתה שינהגו באדוניהם בחוסר כבוד מבוקר; הם חגגו במשתה שלעיתים קרובות הוגש על ידי האדונים. הברכה המסורתית לאירוע היתה "יו סטורנליה!" ("יחי הסטורנא").

ו:
לא יאמן, אך בפרושו למשנתנו, הרב עובדיה מברטנורו אומר שאדם הראשון בגן עדן התחיל את החג הזה! הוא מציין כי הוא חל ממש לפני הִפּוּ הַחֹרֶף (היום הקצר ביותר בשנה) ומסביר שכאשר אדם הראשון ראה שהימים מתקצרים הוא התמלא חרדה; לאחר הִפּוּ הַחֹרֶף (21 בדצמבר) הוא ראה שהימים מתחילים להתארך שוב ולכן הוא קיים את היום כיום חג. הרב עובדיה אומר שהגויים 'שאלו' את החג הזה.

ז:
נראה כי יום הקרטסים (Kratesis), היה יום חג שנתי שחל ב-1 באוגוסט לכבוד הקיסר הרומאי הראשון אוגוסטוס. במקור אורך השנה הרומאית היה עשרה חודשים בלבד. שני חודשים נוספו על ידי יוליאוס קיסר [46 לפני הספירה] ולאחר מכן הם נקראו על שמו ועל שם יורשו לימים: כך שכיום יש לנו החודשים יולי ואוגוסט. כפי הנראה השם של יום החג בא מהיוונית שפרושה 'עליה לשלטון'. אולם, הסנאט הרומאי העניק למנצח בקרב שליד אקטיום את התואר 'אוגוסטוס' בינואר 27 לפני הספירה, ולא בחודש אוגוסט. יש הרבה מקרים שבהם מילים יווניות או לטיניות משתבשות במעבר מכתיב אירופאי לכתב עברי. גם המלה Kratesis השתבשה למלה 'קרטסים'. השיבוש הנפוץ ביותר היה החלפת האות סמ"ך ב-מ"ם סופית.

אולם, למרות הפירוש של הפרשנים הקלסיים שיום הקרטסים הוא יום שמציין 'עליה לשלטון' ידוע לנו שבערים רבות בכל רחבי האימפריה האלה היו מכבדים את האלה Kratesis כשלטון רומאי בהתגשמותה. תמיד היה פסל של דמות נשית שאוחזת בדמות של Nike [נצחון] ותומכת בשלל מלחמה. אם כן, אפשר בהחלט ש 'יום הקרטסים' היה חג שנתי לכבוד ההתגשמות של אומה מנצחת.

המשך יבוא.

לאחרונה דנו באופן בו חכמי ימי הביניים – וקודמיהם – התיחסו לנצרות.

בוב אפשטיין כותב:

חשבתי שאחת הסיבות שהרבנים היו חלוקים ביניהם בשאלה האם הנצרות היא עבודת אלילים אם לאו היתה סוג הנצרות שהיה מוכר להם. אלו שהלכו לפי תכתיבי הכנסיות המזרחיות היו משתחווים אפיים ארצה, בעוד שאחרים רק קדו או כרעו ברך.

אני משיב:

אינני בטוח שאפשר לקיים השערה כזו ביחס לתקופות שאנו עוסקים בהן. סוג הנצרות שהיה מוכר לחכמי ארץ ישראל ובבל היה זה שמאוחר יותר מומסד ככנסיה היוונית אורתודוקסית או הכנסיה המזרחית. חכמי מערב אירופה (צרפת, גרמניה, אנגליה) וודאי הכירו את מה שנודע לימים ככנסיה רומאית קתולית או הכנסיה המערבית. אך בשני המקרים היו יסודות שהיו מבחינת דבר מוחרם ליהודי מאמין. עלינו רק להזכיר את תמונות המסך היפיפיות (האיקונים) של יקירי הנוצרים שקישטו כל שטח-הקודש של הכנסיה המזרחית; כריעת הברך לפני ה-'קורבן' וכיוצא באלה. ובכנסיה המערבית עלינו רק להזכיר את הקישוטים המופלאים שקישטו כנסיות ברחבי אירופה. וכמובן, השתחוויות וכריעות הברך לפני צלבים ופסלי הקדושים הנוצריים שהיו חלק רגיל של הפולחן. רק עם הופעת הפרוטסטנטיות בכלל ו-'חבורת הידידים' בפרט במאה ה-16 אנו מוצאים את הסגפנות הדתית נכנסת לאופנה.