AZ-h007

יא:
בשיעור הקודם ראינו כיצד רמב"ם מסווג את הנצרות כדת פגנית של עובדי אלילים. ליהודי כמוהו, עצם הרעיון של שילוש אלוהי היה בלתי אפשרי לחלוטין. היה זה רמב"ם שפרש את המלה 'אחד', בה התורה [דברים ו ד] מתארת את הקב"ה כמלמדת כי לאלוהי ישראל אין תכונה גשמית כלשהי ולכן אינו ניתן לחלוקה בשום פנים ואופן. אם כך, כיצד יכול 'חלק' של האלוהים להיוולד ולמות כבן אנוש? זו שערוריה תאולוגית! יתר על כן, כיצד יכול חכם כרמב"ם שלא לראות את הפסלים והתמונות בכנסיות הנוצריות כאלילים? הצלב עצמו והדמות המוצגת עליו; פסלי הקדושים וצלמיהם. לדידו ולסוברים כמוהו היה כל זה התגלמות האליליות, חד וחלק.

יב:
גישה כזו מובנת כאשר היא באה מיהודי שחי בסביבה מוסלמית. כבר ראינו [עבודה זרה 001] שהמאירי, שחי בדרום צרפת, ביקש להוציא את הנצרות מהסווג 'פגני' ו-'אלילי' הואיל והיא מחייבת מוסר דתי. חכמים שהיו, פחות או יותר, בני זמנו של רמב"ם ושחיו בצפון אירופה (צרפת וגרמניה של היום) מצאו את עצמם בין הפטיש והסדן: מחד גיסא הם יכלו לראות בעיניהם שהנצרות, מנקודת מבט יהודית, היתה רחוקה ממונותאיזם טהור. והאופן בו הנוצרי הפשוט כרע והשתחווה לפני פסלים וצלבים בהחלט נראה כעבודת אלילים. אלא, מאידך גיסא, הנוצרים הללו היו האדונים של הארץ המארחת: היהודים היו צריכים לחיות אתם ביחד.

יג:
רבנו גרשום, "מאור הגולה", [1028-960] חי בעיקר במערב גרמניה, בחבל הריין. הוא חיפש דרך להתיר ליהודים להתערבב באופן חברתי ומסחרי עם שכניהם הנוצרים. ראינו [עבודה זרה 001] שבגמרא [חולין י"ג ע"ב] רבי יוחנן מצהיר כך:

ולכן, רבנו גרשום אומר [באחת מתשובותיו]:

כאשר אחד מעמיתיו הכריז כי ליהודים אכן אסור לשאת ולתת עם הגויים המקומיים במועדיהם ובחגיהם, רבנו גרשום, בתשובה ניצחת, הוציא בעצם את המרצע מן השק:

(תוהה אני מה היה אומר אז רב אורתודוקסי של היום על הטענה הזו של רבנו גרשום. האם אינה 'קונסרבטיבית' באופן מחשיד? הרי בסופו של דבר הוא מתיר דבר שנחשב בעיני רוב החכמים איסור מדאורייתא מטעמי נוחיות כלכלית גרידה.)

כך שרבנו גרשום מודה כי מנקודת מבט יהודית הנצרות אכן 'אלילית', אך צרכים כלכליים מביאים אותו למצוא פירצה בהלכה. ("היכן שיש רצון רבני יש יכולת רבנית.")

המשך יבוא.

אנו ממשיכים בסקירתנו את ההערות שמשתתפים שלחו לי לגבי האטימולוגיה של המלה 'איד'. בשיעור הקודם טפלנו בבעיה של איות. כעת עלינו לטפל בהצעה אחרת: שאין מוצא המלה העברית 'איד' קרוב למלה הערבית 'עיד' אלא שהמילה נגזרת ממילה לטינית.

חואן-קארלוס קיאל כותב:

האם יתכן והמלה 'איד' באה מהמלה הלטינית 'Idus', כמו שנאמר ליוליוס קיסר לשמור נפשו מאידי מרס. במקור האידים נחגגו ביום ה-13 או ה-15 של החודש – עת הירח מלא (עד לתיקונים של יוליוס ואוגסטוס ללוח השנה).

גם אלן פרידברג כותבת:

אני מציעה כי אם יש ממומחים בהיסטוריה לטינית / רומית אי שם, שיבדקו את המלה 'Ides'…

גם אחרים הציעו את ההצעה הזו.

אני משיב:

כן, מאוד מפתה להסיק מסקנה כזו. החודשים הרומיים היו במקור מבוססים על הירח והיו שלושה ימים 'מיוחדים' בכל חודש: ה-'קלנד' ביום הראשון של החודש; ה-'נון' ביום החמישי של החודש וה-'איד' ביום השלושה עשר. (מאוחר יותר, בארבעה חודשים של השנה ה-'איד' הועבר ליום החמישה-עשר של החודש וה-'נון' ליום השביעי.) הימים האלה לא היו 'חגים' אלא שהם שימשו כסמנים לשאר התאריכים שבחודש: לדוגמה, השלושה באפריל היה מצויין 'היום השלישי קודם ה-'נון' של אפריל' (הספירה כוללת את היום עצמו); יום 29 ביולי היה 'היום הרביעי קודם ה-'קלנד' של אוגוסט'. ברור שה-'נון' וה-'איד' ציינו במקור חצי-ירח וירח מלא.)

ואולם, אינני חושב שאנו יכולים להצדיק אטימולוגיה כזו, ויתכן שמקורה בחכמה חובבנית. מאידך גיסא, אין אפשרות לסתור אטימולוגיה כזו. אולם, נראה בברור, כאשר נגיע למשנה הבאה (משנה ג') בפרק זה שהחכמים לא כללו את האיד של חודש כלשהו בין החגים הפגנים (אף על פי שהם אכן כללו את הקלנד כיום חג). אם החכמים לא חשבו שהאיד היה יום חג מדוע שאנחנו נחשוב אחרת?