דף הביתשיעוריםAZ

AZ-h003

נושא: AZ

Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל
והתנועה המסורתית


חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל


מסכת עבודה זרה, פרק א', משנה א' (חזרה):

לִפְנֵי אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם שְׁלשָׁה יָמִים אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן, לְהַשְׁאִילָן וְלִשְׁאוֹל מֵהֶן, לְהַלְווֹתָן וְלִלְווֹת מֵהֶן, לְפָרְעָן וְלִפָּרַע מֵהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִפְרָעִין מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵצֵר לוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר הוּא עַכְשָׁיו, שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמָן:

הסברים (המשך):

טו:
לאחר כל הערות הפתיחה אנו יכולים סוף-סוף להפנות את תשומת הלב למשנה עצמה. ניתן להבין את משנתנו רק בקשר עם מצוה מסוימת בתורה – אחת מאותן המצוות שנועדו להרחיק יהודים ממנהגים ומפולחנים אליליים. התורה [שמות כג יג] מצוה:

וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרו,ּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ:

החכמים, כמובן, לא יכלו לקבל את הסיפא של הפסוק רק ככפל לשון אומנותי, לשם הדגשה. הם שאלו באיזה אופן שונה המצוה "לא ישמע על פיך" מהמצוה "ושם אלהים אחרים לא תזכירו".

את הסעיף הראשון של המצוה הם מפרשים בגמרא [סנהדרין ס"ג ע"ב] כאזהרה ליהודים לא להזכיר שם של אליל אפילו בדרך אגב. לדוגמה, אל לו ליהודי אחד לומר לחברו, "פגוש אותי מחר ליד פסלו של זאוס בככר העיר."

טז:
ובאשר לסעיף השני של מצות התורה: החכמים שמו לב לכך שהפועל שם הוא בבניין נפעל: "לא יִשָּׁמַע". שנית, הם הציעו למלים "על פיך" פרוש אחר. הסבילות של הפועל, אמרו חז"ל, מציין כי לא רק אתם עצמכם אינכם רשאים להזכיר את שמו של אליל (כפי שמצווה בסעיף הראשון), אלא עליכם להיזהר שלא לגרום לאחרים להזכיר את שמו של אליל כזה. את הביטוי "על פיך" הם מבינים כאומר "מפיך". במלים אחרות, "אתה, עצמך, אל לך להזכיר שם של אלים אחרים, אפילו דרך אגב; ואל לך לגרום לאחרים להזכיר את שם האליל בעקבות משהו שאמרת או שעשית."

יז:
במהלך כל השנים בהן אנו לומדים יחד משנה, ציינו חזור וציין שלחכמים לא היו כל נקיפות מצפון ב-'פירוש' הכתוב בתורה כדי שהיא תאמר את שברצונם שתאמר (או כדי למנוע ממנה לאמר את מה שלא רצו שתאמר). ובכן, פרוש 'ליברלי' כזה לכתוב בתורה לא צריך להפתיע אותנו.

(אמרתי כבר בכמה הזדמנויות כי הדוגמה הקלאסית לכך שחז"ל הופכים את הכוונה הפשוטה של התורה על פיה נמצאת במה שהחכמים עשו במסכת סנהדרין, פרק ח': מתחיל (באנגלית) ב-סנהדרין 106 עד סנהדרין 113.)

לפיכך מובן מאליו כי יהודים רבניים אינם חיים את חייהם על פי תכתיבי התורה, אלא על פי תכתיבי התורה כפי שפרשוה החכמים.

יח:
אם יהודי בארץ-ישראל עושה טובה כלשהי לשכנו שעובד ע"ז, התגובה של השכן האדוק בדתו היא להודות לאלוהיו בהזדמנות הקרובה. כך שהיהודי יפר, בלי משים וללא כוונה, את האיסור מהתורה שלא לגרום לאחרים, אפילו ללא יהודים, להזכיר את שם האליל. ה-'הזדמנות הקרובה' שתהיה לשכן עובד ע"ז להודות לאלוהיו היא כנראה ביום חגו של האליל. זו הסיבה בגינה משנתנו אוסרת על יהודי לעשות לשכנו הגוי טובה – כספית או חומרית – סמוך לפני החג של ע"ז.

יט:
המלה שבה משתמשת משנתנו במקום 'חג' היא בלתי רגילה. ברור כי בעל המשנה לא רצה להשתמש בכל מונח שמשמש דרך קבע את היהודים לתאר יום קדוש. המלה בה משתמשים כאן היא 'אֵיד' (או 'עֵיד'). בגמרא [ע"ז ב' ע"א] החכמים מציעים אטימולוגיות לביטוי המוזר. הצעה אחת היא לקשר אותה עם המלה 'עֵד'. הנביא [ישעיה מד ט] אומר על אליליו של עובד אלילים:

יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילו;ּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה: בַּל יִרְאוּ וּבַל יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ:

עובד האלילים הוא בעצמו יעיד על כך שאלילו לא יועיל, כך שהמלה "עֵד" הופכת לביטוי של גנאי לאליל עצמו.

כ:
הצעה אחרת היא לקשר את המלה "אֵיד" עם מלה שפרושה אסון. התורה [דברים לב לה] אומרת על האלילים:

כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ:

כא:
שתי האטימולוגיות של החכמים הן חלשות, לא משכנעות – וכפי שנראה – שתיהן טעות גמורה.

המשך יבוא.



דילוג לתוכן