avot-h350

יז:
בן שלשים לכח. שאר השיוכים במשנה זו הנם די רעועים אם נאמר זאת בשפה רכה. נראה כי השיוך של כח נובע מרמז מקראי. התורה [במדבר ד א-ג] אומרת:

אם הלויים גויסו לצרכים הפיזיים של אהל מועד החל מגיל שלשים שנה אזי יש כאן רמיזה לכך שבגיל הזה האדם מגיע לשיא כוחו. ( פירוק חלקי המשכן והרכבתם מחדש הצריכו מאמץ פיזי לא מבוטל.)

יח:
בן ארבעים לבינה. יש אפשרות קלה ששיוך זה מבוסס גם הוא על רמז בתורה. בפרושו למשנתנו כותב הרב עובדיה מברטנורו:

יט:
בן חמישים לעצה. השיוך הזה אפילו יותר רעוע מהקודמים לו. כבר ראינו קודם שהקב"ה הציב את גיל שלושים עד גיל חמישים כגיל הלויים לעבודה הפיזית במשכן. בפרושו למשנתנו מקיש הרב עובדיה מברטנורו את המסקנה שאם הלויים פרשו מעבודה פיזית בגיל חמישים מה נותר להם לעשות מלבד להשיא עצה?

כ:
בן ששים לזקנה. הרב עובדיה עושה עבודה מעולה בנסיונותיו להסביר בהגיון את השיוכים הללו, אך אפילו הוא נמשך בהדרגה להצעות הגובלות בטיפשות. אליפז התימני אומר לאיוב [איוב ה כו]:

הגימטריה של המילה "בכלח" היא 60! מש"ל.

המשך יבוא.

ב-אבות 349 הבאנו את מצות התורה כי לפני היציאה לקרב כוהן חייב לשחרר מהצבא אנשים מסוימים.

נחמה ברבירו כותבת:

בעניין גיוס לצבא. רוב (אם לא כל) הצבאות בעידן המודרני נוהגים לגייס נערים וגברים צעירים לפני שיצאו לחיים (מקצוע, משפחה וכו'). כאן [במשנה] אנו רואים גישה שונה. לפי משנה זו בן 18 לחופה, ורק אחרי נישואין בן 20 לרדוף [אויבים]. אולי ניתן ללמוד מכך שהיהדות איננה ששה אלי קרב ואין לה רצון להילחם ולכבוש רק לשם הכיבוש, כפי שעשו האימפריות העתיקות כגון אשור, יוון ורומי.

אדם שהוא בעל משפחה רואה את העולם ואת עצמו מנקודת ראות של חמלה. אני מאמינה שהוא יחשוב פעמים ושלוש לפני יציאה לקרב, מתוך מחשבה על מה שהוא מותיר מאחור. רק אם המטרה באמת מקדשת את האמצעים ואת האפשרות שהוא לא יחזור למשפחתו הוא יצא להלחם.

עצם מדרש הספרי "מי האיש אשר בנה בית" וכו' מלמד שביהדות החיים הם העיקר ולא המלחמה וההרג הבאים אתה. רק מלחמת אין ברירה היא המתקבלת ואז דווקא אנשי המשפחה מתגייסים לצורך ההגנה.

אני שמחה לחשוב ומאמינה שצה"ל – צבא העם (מילואים) – עדיין דוגל ברעיון זה (למרות גיוס הנערים הצעירים לגיוס חובה).