avot-h348

בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
מסכת אבות, פרק ה', משנה כ"א (חזרה):
הוּא הָיָה אוֹמֵר: בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּיבָה, בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:
הסברים (המשך):
י:
בן חמש עשרה לתלמוד. יתכן וביטוי זה הוא ציון נוסף לכך שמשנתנו אינה שייכת לתקופת התנאים כל עיקר. אומנם, נכון הדבר שהמושג 'תלמוד' מופיע לעיתים קרובות במקורותינו, כולל במשנה, אך על פי רוב, כאשר נעשה שימוש במושג הזה בספרות התנאית הוא משמש כמלה נרדפת לתורה שבכתב. רק בתקופת האמוראים מתחיל המושג 'תלמוד' לקבל את המובן שאנו מיחסים לו בטבעיות כיום: הלימוד ההתפתחותי של המשנה. זה התרחש לאחר מותו של רבי ויסודה של הישיבה הגדולה הראשונה בסורא, בעירק של ימינו, על ידי ראשון האמוראים, רב. תוכלו לקרוא (באנגלית) על המהפכה שחולל רב בלימוד תורה שבעל פה ב- ברכות 115. מכל מקום, ברור מההדרגה שבמשנתנו שהרעיון הוא שעל העלם להתחיל ללמוד את התורה שבעל פה, כפי שהתפתחה לאחר המשנה, כאשר הוא מגיע לגיל 15. זה נותן חמש שנים של לימוד המקרא וחמש שנים נוספות של לימוד משנה לפני שמתחילים בלימוד החומר שלאחר המשנה.
יא:
בן שמונה עשרה לחופה. המונח 'חופה' מציין, כמובן, את ההצעה לגיל האידאלי לנישואין. לא שאין עוררין על הגיל הזה. בגמרא [קידושין כ"ט ע"ב – ל' ע"א] אנו מוצאים את הדיון הבא:
משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא [רב חסדא שיבח את רב המנונא באוזני רב הונא] דאדם גדול הוא. אמר ליה [אמר רב הונא], "כשיבא לידך הביאהו לידי." כי אתא חזייה דלא פריס סודרא [כשבא רב המנונא רב הונא שם לב שאינו חובש סודר]. אמר ליה: "מאי טעמא לא פריסת סודרא?" [מדוע אינך חובש סודר?] אמר ליה: "דלא נסיבנא." [כי אינני נשוי.] אהדרינהו לאפיה מיניה [רב הונא הפנה לו את גבו] אמר ליה: "חזי דלא חזית להו לאפי עד דנסבת!" [תראה, לא תתקבל עוד אצלי עד שתתחתן.]
את האירוע הזה צריך לבאר. הסודר -'כיסוי ראש' – אליו מתייחס הקטע הוא בד ארוך שנכרך במיומנות סביב הראש, בדומה לטורבן. נראה כי סוג זה של כיסוי ראש היה מיועד לגברים נשואים. בגמרא ממשיכים בהסבר:
רב הונא לטעמיה דאמר [עקבי בדעתו שהרי אמר], "בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה."
הגמרא נבהלת מההגזמה הזו ומנסה לרכך אותה:
'בעבירה' סלקא דעתך?! [האם אתה חושב שהוא התכוון באמת לעבירה]; אלא אימא [עדיף לומר] 'כל ימיו בהרהור עבירה'.
הרעיון הוא שכאשר גבר מגיע לגיל עשרים והוא עדיין אינו נשוי, חייו מלאים במחשבות על מין. בגמרא ממשיכים:
אמר רבא (וכן תנא דבי ר' ישמעאל) עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה; כיון שהגיע עשרים ולא נשא אומר "תיפח עצמותיו!"
הביטוי 'תיפח עצמותיו' מופיע לעיתים די קרובות בספרות האמוראים. הוא אינו חריף כפי שהוא נשמע. הוא מקביל, פחות או יותר, לביטוי המודרני "שילך לעזאזל", כאשר כל כוונתו לומר ש-"אני איתו גמרתי." כך שנראה כי הגיל שנחשב למירבי לנישואין הוא עשרים. ואולם בגמרא ממשיכים:
אמר רב חסדא, "האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר [אני עדיף על חברי בכך שהתחתנתי בגיל 16] ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטן 'גירא בעיניך'!" [ואם הייתי מתחתן בגיל 14 הייתי אומר לשטן 'חץ בעיניך'.]
מעניין לציין כי היה זה רב חיסדא שהציג את הרב חמנונא הרווק לרב הונה. כוונתו בהצהרתו הנוכחית היא שהוא ניצל ממחשבות תאוותניות בגלל שהוא נישא בגיל מוקדם, ואילו הוא היה מתחתן עוד קודם לכן, אז מעולם לא היו לו מחשבות כאלו בחייו! הגמרא חוזרת כעת לרבא.
אמר ליה רבא לרבי נתן בר אמי: "אדידך על צוארי דבריך [כל עוד ידך על צוארי בנך] – משיתסר ועד עשרים ותרתי [מגיל 16 עד 22] (ואמרי לה [ויש שגורסים] מתמני סרי עד עשרים וארבעה [מגיל 18 עד 24]) – [דאג לכך שיתחתן]."
מכל מקום, ברור מהדיון הזה בגמרא כי גיל שמונה עשרה לא נחשב בהכרח להיות גיל הנישואין. הערה מטרידה בכל הדיון הזה היא ההגיון שביסודה שכאשר יש לגבר "פת בסלו" – אישה במיטתו – הוא חופשי ממחשבות על מין. זה ברור מאוד מהצהרה [יבמות ס"ג ע"א] של רבי חייא, שאישתו היתה אשת מדנים:
"דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא."
המשך יבוא.
עדיין יש זמן לשלוח הצעות ובקשות בעניין המסכת הבאה שנלמד.

לתנועה המסורתית