avot-h332

א:
עם משנתנו אנחנו מתחילים תת-סדרה של ארבע משניות שהקשר היחיד והרופף למדי שביניהן הוא העובדה שכולן מתחילות במלה "כל". השתמשנו במושג "תנא" פעמים רבות כדי לציין את בעל המשנה או בעל הברייתא. (ברייתא היא משנה שלא נכללה בעריכה הסופית של המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא.) אך למושג "תנא" יש גם מובן נוסף. המושג יכול להתייחס גם לאנשים בעלי זיכרון מעולה שלמדו את כל המסורות או חלקן בעל פה כדי שיוכלו לדקלם את החומר לפי הצורך. כמובן תַּנָּאִים אלו השתמשו בכל מיני "טריקים" כדי להקל על מלאכתם. "טריק" אחד כזה היה לקבץ יחד משניות בגלל גורם מסוים שמשותף לכולן – על פי רוב הגורם לשוני ולאו דווקא נושאי. תופעה זו שוחזרה בארבע המשניות האלה שכולן מתחילות במלה "כל".

ב:
משנתנו מביאה שתי דוגמאות להמחיש את תורתה. הדוגמה לאהבה שתלויה בדבר היא אינוסה של תמר, בתו של דוד המלך, על ידי אחיה החורג, אמנון, שמתואר במקרא [שמואל ב יג] בפירוט רב. בקצרה, אמנון חושק כל כך באחותו עד כי הוא מסדר אפשרות להיות לבד עם תמר שאינה חושדת בדבר. כמובן שהיא, כמעט מתמוטטת בפחד ובדאגה, מפצירה בו.

"אהבתו" של אמנון היתה תלויה ב-"חוסר הנגישות" של תמר. כעת, משהוכח כי היא "נגישה" הוא חש סלידה כלפיה.

ג:
כדוגמה לאהבה שאינה תלויה בדבר, משנתנו מציעה את מערכת היחסים שבין דוד לבין יהונתן. נאמר [שמואל א יח א] שהם היו לחברים

אף-על-פי שדוד היה לאיום וודאי לירושתו של יהונתן את כס המלוכה מאביו, הוא מעולם לא נטש את חברותו העזה לדוד וסיכן את חייו שלו כדי להציל את דוד מזעמו של אביו (של יהונתן). הוא הבטיח לדוד שהוא לעולם לא ימנע את עלייתו (של דוד) לכס המלוכה:

ד:
אנו יכולים לשאול את עצמנו, מה השייכות של משנה זו למטרה המוסרית-דתית של המסכת כולה. לי נראה שהמסר שבבסיס המשנה עוסק באהבתו של אדם להקב"ה. אם אהבתו של אדם לקב"ה ולשמירת מצוותיו נובעת מתקווה כלשהי או מציפייה להטבה, סיכול התקווה הזו (או אפילו מימושה) יביאו אצל האדם הזה לסופם של חייו כשומר מצוות. אדם כזה היה 'דתי' מתוך ציפייה 'להרוויח משהו מזה'. הדוגמה לכך היא ה-'אהבה' של אמנון שהפכה לשנאה בגלל שכבר אין לו עוד צורך בתמר. אהבה אמיתית לקב"ה היא קיום מצוותיו לא משום סיבה כלשהי אלא רק מפני שבוחרים לקיים אותן. הדוגמה לכך היא הגנתו העיקשת של יהונתן על דוד אף-על-פי שהוא לא ירוויח דבר מהחברות הזו, ואפילו יכול לאבד כמעט הכול.

נחמה ברבירו העלתה סדרה של שאלות על במשנה י"ג של פרקנו, שעוסקת בנתינת צדקה. כעת אנסה לענות על שאלתה השניה.

נחמה שואלת:

אדם מצהיר שתורתו אומנותו, ומחזר על הפתחים לטובת משפחה נזקקת / בית מדרש / וכדומה

אני משיב:

בכמה הזדמנויות כבר דנו בסוגיה של אלו המקדישים עצמם לתלמוד תורה באופן בלעדי ונעשים תלויים בנדיבותם של אחרים. לדוגמה, ב-אבות 048, בתשובה לשאלה דומה כתבתי:

ראו גם אבות 230.