avot-h331

א:
משנתנו היא האחרונה בסדרה המבוססת על המספר 4, וגם האחרונה בתת-הסדרה העוסקת בארבעה טיפוסים בקשר עם פעולות דתיות שונות. משנתנו עוסקת בתהליך הלמידה.

ב:
כל מי שאי-פעם לימד מבוגרים יכיר את הטיפוסים הללו. כל מי שמלמד בפועל בהזדמנות זו או אחרת יעיר הערה בצד; או שיטעה טעות שצריך לתקן; או שיכנס לסיג ושיח עם תלמיד ששאל שאלה – וכך הלאה. תפקידם של התלמידים הוא להשתמש בתבונתם וחריפותם השכלית כדי לדעת מה מכל מוצא פיו של המורה הכרחי ומשמעותי להליך הלמידה.

ג:
כל מרצה באוניברסיטה מן ההכרח פגש את 'הספוג'. לא משנה מה אמר המרצה, הכל מועתק בקפידה, כמעט מילה במילה למחברת. לא משנה אם המרצה סיפר בדיחה, תיקן טעות שקדמה או ענה בסבלנות על שאלה לא הולמת – הכל מוצא את דרכו המפרכת אל מחברתו של הסטודנט. אף מורים טועים. (מוקדם מאוד בקריירה שלי מנהל לימד אותי שיעור יקר ערך: "טבעי שמורה יטעה; אך זה חטא להשאיר את הטעות על הלוח לאחר שעוזבים את הכיתה! תמיד נקה את הלוח לפני צאתך מהכיתה.") תלמידו של חכם שסופג כל דבר שטות שרבו אומר לא יכול בעצמו להיות חכם. (מאוד מאכזב שההתעוררות של סוג של חרדיות גם יצרה 'חסידים' ל-רֶבֵּאִים שהם ספוגים שעבורם כל מלה של ה-רֶבֶּי היא תורה חיונית. שום דבר טוב לא יכול לצמוח מזה.)

ד:
'המשפך' הוא ההפך הגמור. לא רק שכמו ה-'ספוג' הכול נכנס, אלא שבאותה המידה גם הכל אובד מהזיכרון. שום דבר לא נשמר, לא מדברי השטות ולא מהחומר החיוני. תלמידו של חכם שאינו שומר דבר ממוצא פיו של רבו לעולם לא יהיה בעצמו חכם.

ה:
ישנו עוד תלמיד לא מוצלח. תלמיד זה דומה למשמרת המשמשת להגשת יין. ה-'משמרת' מכיר בכך שלא כל דברי המורה הם שווי ערך, אך הוא טועה טעות חמורה בשיפוט: ההכרחי שהוא לומד עובר דרך המשמרת ואובד וכל מה שנותר לו הם השמרים שאין בהם תועלת.

ו:
אם כן, תלמיד חכם מוצלח הוא תלמיד בעל היכולת השכלית להבין מה חיוני ולשלוח לתהום הנשיה את מה שאין צורך לזכור. כאשר אנו זוכרים שבתקופת התנאים כל הלימוד היה צריך להישמר בזיכרון, אין זה מפתיע שהתלמיד הזה מוכר כתלמיד מעולה, שביום מן הימים יהיה בעצמו חכם.

משנה י"ג של פרק זה עסקה במתן צדקה. ל-נחמה ברבירו יש כמה שאלות בעניין היבטים מפוקפקים יותר של מצווה זו. אנסה לענות לפחות על חלקן.

נחמה שואלת:

עד כה הזכרת עניין נתינת צדקה למי שמבקש לפי צורכו. בימינו אנו נתקלים בתופעות "מוזרות" כגון:

• אדם עובד מספר שעות ביום בעבודה רגילה ואח"כ נעמד בפינת רחוב או ליד ביכנ"ס ומקבץ נדבות כשברור שאין מניעה מבחינתו להמשיך ולעבוד מעבר לאותן שעות מועטות.
• אדם מצהיר שתורתו אומנותו, ומחזר על הפתחים לטובת משפחה נזקקת / בית מדרש / וכדומה
• אדם מחוסר בית עומד בצומת כבישים ומקבץ נדבות אך רוב אם לא כל הכסף הולך לאדם אחר חזק יותר המעביד אותו המאיים על חייו אם לא ימסור את כל הכסף שקיבל.

מה אומרים החכמים לגבי מקרים כאלו שמטרת הצדקה אינה "טהורה"?

אני משיב לשאלה הראשונה:

אין אנחנו אלוהים בוחן כליות ולב: אין אנו יכולים לחקור את עומק נשמתם של בני האדם ולדעת בוודאות מה הם צרכיהם ומדוע הם עושים את מה שהם עושים. נאמר שאסור לנו לסרב לקבצן שמבקש, אפילו אם יש בלבנו ספק חמור לגבי מהימנותו. כדי לחלץ עצמנו מדילמה כזו חז"ל הציעו שתמיד יהיו לנו בכיס כמה מטבעות בעלי ערך קטן מאוד. כאשר אנו עוברים ליד קבצן שלא נראה בעינינו כבעל 'תעודת יושר' אנחנו יכולים לתת לו שקל אחד או כמה פרוטות כדי לקיים את המצווה.

אי"ה, אנסה לענות על עוד משאלותיה של נחמה בשיעור הבא.