avot-h330

א:
משנתנו ממשיכה את הסדרה המבוססת על המספר 4, וגם את התת-סדרה העוסקת בארבעה טיפוסים בהתיחס לפעולות דתיות שונות. משנתנו עוסקת בבית המדרש.

ב:
בתקופת התנאים, בית המדרש היה המקום בו החכם נפגש עם תלמידיו ולימד את תורתו. בית המדרש היה יכול להיות בתוך בית כנסת או אפילו בשדה פתוח. אך לבית מדרשו של חכם פלוני, היכן שיהיה, שם פעמיו כל מי שחפץ ללמוד תורה מפיו. באופן כללי, התלמיד היה בוחר את הרב ולאו דווקא את בית המדרש. אם כן, אם הרב, שאדם רצה להתאבק בעפר רגליו, היה חי ומלמד הרחק ממקום מגוריו של התלמיד, על התלמיד היה לעזוב את ביתו וללכת לדור במקום בו הרב המסוים הזה חי ומלמד. והוא היה נשאר שם כמה זמן שהיה צריך כדי להשלים את לימודיו. כשלמדנו מסכת ידים, עשינו סטייה ארוכה בה למדנו מספר דוגמאות של חכמים עתידיים שבמשך שנים רבות חיו הרחק מהבית ומהמשפחה בזמן שלמדו בבית המדרש. החומר (בשפה האנגלית) ראוי לסקירה מחודשת ואפשר למצוא אותו כאן.

ג:
כמובן, מאוד מפתה להסביר את משנתנו במונחים הלקוחים מניסיון זמננו אנו. אם כך היינו עושים היינו מסבירים שהטיפוס הראשון הוא מי שמתעסק בלימודי היהדות אך אינו מקיים את מצוותיה, שהטיפוס השני מתייחס למי שמקיים את המצוות אך אינו לומד תורה – וכן הלאה לגבי הטיפוסים האחרים. אך הסבר כזה יהיה בגדר חטא חמור לגבי כוונת משנתנו, ועל כן עלינו לנקוט בגישה אחרת.

ד:
רמב"ם, בפרושו למשנתנו, מציין שמשנתנו אינה עוסקת ביכולות הלמידה של התלמידים (שזה הנושא של המשנה העוקבת). היא עוסקת בארבעה טיפוסי "הליכה" לבית המדרש. היא עוסקת במניעים ולאו דווקא בהישגים.

ה:
הטיפוס הראשון "הולך ואינו עושה". בפרושו למשנתנו הרב עובדיה מברטנורו מסביר שהכוונה היא למי

פעמים רבות הסברנו שהלימוד בתקופת התנאים הצריך שינון מתמיד של החומר שנלמד בעל פה, ועל כך אין צורך להכביר בהסברים כאן. [ראו אבות 172, לדוגמה.] ריבוי החומר מסביר מדוע לעיתים קרובות בגמרא, היו קוראים תגר על קביעה זו או אחרת על-ידי הבאה תלי-תלים של מימרות אחרות באותו הנושא שסותרות את הקביעה הזו.

ו:
לעיתים קרובות חז"ל התייחסו לזמן בו התלמיד שהה אצל רבו, הרחק מהבית, כ-"גלות". התלמיד, למעשה, עקר את עצמו מסביבתו הטבעית כדי ללמוד תורה. ב-אבות 254 ראינו שתנא אחד למעשה ממליץ:

אך לא כל אחד היה מוכן לקחת על עצמו מהפך שכזה. רבים החליטו ללמוד תורה בבית, ככול הנראה אצל החכם המקומי שגדולתו בתורה אינה שווה לזו של אחד מגדולי הדור. משנתנו מציינת שבעוד שתלמיד כזה וודאי הפסיד מהחלטתו, הוא לא הפסיד את הכול: אפילו אם הוא לא קצר את ההטבות ש-'הגלייה עצמית' מבטיחה, אף-על-פי-כן הוא יקצור את ההטבות שבתלמוד תורה בכלל. בעוד שהקודם "שכר הליכה בידו" לשני "שכר מעשה בידו".

ז:
החסיד המתואר במשנתנו לא רק 'מגלה' עצמו למקום תורה, אלא הוא גם משנן את שלמד שוב ושוב כדי לקבוע אותו בזיכרונו והוא הופך למאגר מידע חי ונושם של מה שלמד מרבו. התלמיד הרשע הוא, כמובן, זה שאינו טורח ללכת וללמוד אצל רב ידוע וגם אינו טורח לשנן את מה שלמד מהרב שאצלו בחר ללמוד. הראשון "הולך ועושה" בעוד שהאחר "לא הולך ולא עושה".