avot-h329

טו:
לאחר שביססנו את הפרמטרים של מצות מתן צדקה, אנו יכולים לתת דעתנו לנאמר במשנתנו. כפי שכבר ציינו, היא מתארת ארבעה סוגי בני אדם והתייחסותם למצוות מתן צדקה. (כפי שכבר ציינו מספר פעמים, בבסיס כל המשניות בסדרה הנוכחית נמצא המספר ארבע.)

טז:
הטיפוס הראשון המתואר הוא אדם שנותן צדקה אבל אינו רוצה שאחרים יעשו כמוהו. כפי הנראה, מה שמניע אותו לתת צדקה אינו קיום המצווה לכשעצמה, אלא השפעת הנתינה על מעמדו בסביבתו. הוא רוצה להיות ידוע כנדבן גדול. אדם כזה לעולם לא יאמץ את האידיאל שהציב רמב"ם של מתנה בסתר. האדם הזה רוצה שכולם ידעו שהוא נתן וכמה הוא נתן; וכדי שתרומתו תהיה יותר מרשימה – הוא מעדיף שאף אחד אחר לא יתן כלל ועיקר!

יז:
בפרושו למשנתנו, הרב עובדיה מברטנורו מציע פרשנות אחרת לדברי התנא. הוא אומר

חז"ל, בניסיון לעודד את הבריות לנדבנות, הבטיחונו שאם נהיה נדיבים עם כספנו, בסופו של דבר נזכה בפרס של שפע. הרב עובדיה אומר שהטיפוס הראשון במשנתנו אינו רוצה שאחרים יתעשרו על ידי מתן צדקה אף-על-פי שהוא עצמו רוצה להתעשר כך.

יח:
יתכן והרב עובדיה חש שפרושו חלש למדי. בין אם כך ובין אם לאו, הוא מציע הסבר נוסף גם כן, אדיב יותר במידת מה בהשלכותיו:

כמובן שיהיו מי שירימו גבה למשמע פרוש כזה.

יט:
הטיפוס הבא הוא היפוכו של הראשון. הוא מפריז כל כך בערך כספו עד כי אינו יכול להביא עצמו להיפרד אפילו מחלקו הזעום ביותר. אך הוא מכיר בכך שיש לקיים את המצווה – אבל הוא משאיר לאחרים לקיימה בכספם הם. היהדות אינה מכירה בזכותם של בני אדם להיות קמצנים כל כך עם רכושם. הפסוק הראשון של מזמור כ"ד מזכיר לנו כי

וכאשר הקב"ה מציג עצמו לבני ישראל [שמות יט ה] הוא מודיע להם

היהדות מלמדת כי מאחר והכול שייך להקב"ה, אזי אנחנו, כביכול, רק שומרים על רכושו של "בעל הבית" שמופקד בידינו כפקדון, והקב"ה בהחלט רשאי לחלק מחדש את רכושו כרצונו. (זו הסיבה שעד היום, יהודים שומרי מסורת כותבים בספריהם ש-

"לה' הארץ ומלואה, תבל וישבי בה" וספר זה בחזקת …)

כ:
החסיד והרשע המוזכרים במשנתנו, כמובן, מובנים מאליהם.