avot-h315

כז:
אנו דנים במה שרבי – רבי יהודה, נשיא הסנהדרין ומסדר המשנה – ניסה לעשות עם המצוות בעניין שנת השמיטה. בניגוד לדרכי הרגילה לשמור על הפרדה בין ההסברים לבין השאלות והתשובות, בשיעור זה אצא ממנהגי הרגיל. אני עושה זאת כיון שקבלתי הערה הולמת ביותר.

כח:
אד פראנקל כותב:

אני די תמה על כך שהחכמים, במקום לנסות לבטל את השמיטה, לא פברקו חקיקה בדויה שהיתה מאפשרת עבודת האדמה במהלך שנת השמיטה, באופן שבו הפרוסבול נוצר כדי שיהיה אפשר לגבות חובות, אפילו כאשר חלה השמיטה.

לפני שאשתמש בהערה של אד כדי לקדם את דיוננו, עלי להקדים הסבר קצר. לא רק שהתורה [ויקרא כה א-ז] דורשת שהאדמה תיעזב כאדמת בור אחת לכל שבע שנים, אלא במקום אחר [דברים טו א-ט] היא גם דורשת שבשנה השביעית הזו כל החובות הכספיים יבוטלו!

כט:
בגמרא [גיטין ל"ו ע"א] יש דיון שנובע מהמצוה הזו. ראשית כול מצטטת הגמרא משנה [שביעית פ"י מ"ג] שאומרת:

הפרוסבול היה, למעשה, בדיה חוקית. כאשר מישהו היה זקוק להלוואה והיתה סבירות שבוא שנת השמיטה אוטומטית יבטל את החוב אזי היה קשה מאוד לנזקקים לקבל הלוואה. חוק התורה הזה שנועד לעזור ללווה להקטין את עול חובו כעת למעשה מגדיל אותו! הלל תיקן שעל שני הצדדים להופיע בפני בית דין ולחתום על מסמך שמצהיר שהחוב ייגבה עבור המלווה על ידי בית הדין, גוף ציבורי. המלה פרוסבול עצמה באה לנו משתי מילים ביוונית: προς βουλη (פְּרוֹס בּוּלֶה), ופרוש הביטוי 'לפני בית הדין'. (ההסדר הזה מניח שמצוות התורה חלה רק על חובות פרטיים ולא על חובות הציבור.)

ל:
כעת הגמרא שואלת שאלה מובנת מאליה:

כיצד יכול היה הלל לתקן משהו המפר באופן גס מצווה מפורשת של התורה?

האמורא הבבלי, אַבַּיֵּי (כעבור כ-400 שנה) מסביר:

כוונתו של אביי כעת מוסברת על ידי התייחסות לברייתא:

רבי טוען ששתי המצוות תלויות אחת בשניה, האחת ברת ביצוע רק כאשר האחרת ברת ביצוע. רמב"ם, במשנה תורה [שמיטה ויובל פ"ג ה"ג] מסביר שהאיסורים החקלאיים חלים רק כאשר חלה שנת היובל. מצות היובל פסקה עם קץ מלכות ישראל הצפונית בשנת 721 לפני הספירה. מאחר ומצות השמיטה לא היתה מדאורייתא בתקופתו של הלל הוא היה יכול לתקן את הפרוסבול על מנת להקל על בעיית ההלוואות לנזקקים.

המשך יבוא.