avot-h276

א:
מבחינת מבט כרונולוגי משנתנו מובילה אותנו לסוף התקופה התנאית, כמעט עד למועד חתימת המשנה. ואכן, רבי אלעזר הקפר היה ידיד אישי ותומך של רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה. (שכן, כמו דמויות ציבוריות מהוללות רבות, היו לרבי מבקרים ומשמיצים כמו גם תומכים נלהבים.) כך שמסענו שהתחיל – בתחילת פרק א' – באמצע המאה החמישית לפני הספירה הגיע כעת לתחילת המאה השלישית לספירה. במסענו עברנו כ-650 שנה!

ב:
שתי המשניות האחרונות של פרק ד' מיוחסות לרבי אלעזר הקפר. במקורותינו ניתן לו לעיתים קרובות תואר הכבוד 'בירבי' שמציין כי הוא נצר לשושלת ארוכה של חכמים. (ואומנם, גם הוא היה אביו של אמורא מפורסם בדור שאחריו שנודע בשם בר-קפרא.) רבי אלעזר הקפר לא היה חברו ותומכו של רבי בלבד, כפי שכבר הזכרנו, אלא הוא היה גם חבר בבית מדרשו של רבי. לרבי אלעזר הקפר יש גם ייחודיות נוספת: הוא החכם היחיד מהתקופה התנאית שיש לו איזשהו שריד חומרי: ב-1969 נמצאה אבן ששמשה כמשקוף מעל הכניסה הראשי לבית מדרש ברמת הגולן, ועליה חרותות המלים: "בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר."

ג:
רבי אלעזר הקפר היה נשמה עדינה ואוהב שלום. אחת מאמרותיו המפורסמות יותר מובאת בספרי [לחומש במדבר ו כו]:

ב-אבות 193 הזדמן לנו להביא דברי רמב"ם, שבתורו מצטט את רבי אלעזר הקפר, באומרו כי חטא בידו של מי שמונע מעצמו את הדברים הטובים בעולמנו שהותרו לנו.

ד:
במשנתנו רבי אלעזר נותן הבחנה פסיכולוגית משכנעת ביותר. ישנן שלוש תכונות אופי אשר אם מגזימים בהן, יכולות להביא לחורבנו של האדם: קנאה, תאווה והרדיפה אחר הכבוד והמעמד. כל השלוש הוזכרו קודם במסכת אבות כתכונות רעות, אך כאן הן אוגדו יחד.

ה:
הקנאה יכולה לאכול בנשמתו של האדם אם לא מרסנים אותה בקפדנות. (צריך לשלוט בה מפני שהקנאה היא תגובה טבעית של רוח האדם ואי אפשר להכחישה.) הדוגמה הידועה ביותר לקנאה מרוסנת היטב היא תגובתו של משה רבנו [במדבר יא, כח-כט] כאשר נאמר לו ששנים מזקני ישראל, אלדד ומידד, זכו ברוח נבואה וכי הם מתנבאים במחנה:

המשך יבוא.

ביילה זינגר כותבת:

ב-אבות 273 הצעת את המסקנה שעדיף ללמוד תורה כצעירים – ש-"מטען" החיים "מפריע" ללומד המבוגר יותר. האם יותר לי להציע פרוש נוסף? בכל תקופה בחיינו אנו נושאים אתנו ניסיונות וחוכמה שצברנו. מכאן "הפוך בה והפוך בה" והאמרה שאין אנו קוראים את התורה אלא התורה קוראת אותנו. כאשר ה-"קלף" של אדם נכון ללמידה, כל מה שלמדנו עד כה משמש כיסוד להבנה בשלה. זה מה שאני אומרת לתלמידיי המבוגרים (ובמקרים מסוימים הזקנים) כשהם בוכים "אני זקן מדי להתחיל עכשיו, לעולם לא אצליח להשלים את החומר." הילדים שלפני גיל המצוות לומדים בעיקר על ידי שינון, על פי רוב ללא הבנה מעמיקה; המבוגר המחושב יכול לזכות בהארה על עניינים חיוניים שהילד מעולם לא פגשם.

אני מעיר:

ביילה שלחה את ההערה הזו לפני שראתה את שתי המשניות העוקבות [אבות 274 ו- אבות 275] ששוללות את המסר הקודם, כפי שגם ביילה שוללתו.