avot-h262

ה:
ההוראה המוצאת על ידי רבי שמעון בן אלעזר במשנתנו מתחלקת לארבעה משפטים, וכל אחד מהמשפטים מהווה פיסה של חכמת אנוש פשוטה.

ו:
אל תרצה את חברך בשעת כעסו. מצד אחד הכעס הוא תגובה מאוד טבעית; מצד שני חז"ל לא ראו אותו בעין יפה. סוג הכעס שהחכמים לא ראו בעין יפה הוא הכעס שבוער בעוצמה כה גבוהה עד שהאדם מאבד את השליטה בעצמו. בחיבורו ההלכתי משנה תורה [הלכות דעות פ"ב ה"ג] רמב"ם מלמד כי בכל התכונות האנושיות ודפוסי ההתנהגות עלינו להרגיל את עצמנו לבחור בשביל הזהב. ואולם, הוא אומר, ישנן תכונות מסוימות שצריך להתרחק מהן עד מאוד – אחת מהן היא כעס:

ברור כי הכעס שאליו מתייחסים כאן הוא כעס כל כך גדול עד כי באותו הרגע הוא מכלה כל פן אנושי אחר: הם באמת ובתמים אבדו כל שליטה מפני שכעסם תפש שליטה מוחלטת. הם סוגדים למתועב מכל האלילים: הם סוגדים לעצמם. רבי שמעון בן אלעזר אומר שבמצב כזה אין כל טעם לנסות לרצות את בני האדם המחוממים או לדבר אתם בהיגיון. חייב לבוא רגע בו הכעס מכלה את עצמו. רק אז אותם בני האדם יהיו מסוגלים להקשיב להגיון ולסיבות.

ז:
ואל תנחמו בשעה שמתו מטל לפניו. כבר דברנו בעבר על מנהגי הקבורה בתקופת החכמים. כשלמדנו את מסכת ברכות פ"ג מ"א, לדוגמה, כתבתי:

בארץ שמתברכת באקלים חם ובעידן שבו לא היו אמצעי קירור מיכניים היה הכרחי, לכבוד המת ולשלוותם של בני המשפחה, שהקבורה תהיה ביום הפטירה או מיד לאחר מכן. בני המשפחה הקרובים ביותר למנוח היו אחראים לסדרי הקבורה והיו פטורים מכל המצוות הפולחניות עד שחובה זו קוימה. נשאו את הגופה על אלונקה [מיטת המת] למקום הקבורה והפקידוה בתוך המערה. רק לאחר שפתח המערה נחסם שנית יבוא הזמן לתנחומים. אלו שהשתתפו בהלווית המת עשו שתי שורות והאבלים הלכו בין השורות וקבלו את תנחומים על אבלם. האבלים הלכו אז לביתם והתחילו לשבת "שבעה" – שבוע ימים חובה של אבל גדול.

כעת יהיה ברור מדוע אין להציע ניחומים עד לאחר הקבורה: על האבל להיות עסוק אך ורק בהכנות לקבורת מתו.

המשך יבוא.

ב-אבות 258 הבאתי את הסיפור כיצד ברח רב כהנא לארץ ישראל וכיצד הוזהר על ידי מורהו שלא להיכנס לדיון הלכתי עם רבי יוחנן. אמנון רונאל אומר שנמצא כי עצה זו היא "עצת אחיתפל" [ראו את הסיפור בשמואל ב פרק ט"ו] כי רב כהנא נאלץ להסתפק בחברותא חלשה, וכולם הפסידו עימות מפרה בין חזקים בתורה.

אני משיב:

אוי לאוזן השומעת, אוי לעין הקוראת! החברותא שאליו מתייחס אמנון היה ריש לקיש, אחד מהאמוראים הגדולים ביותר של ארץ ישראל. תוכלו לקרוא על אודותיו (באנגלית) כאן, סנהדרין 021, פיסקה 8.