avot-h255

א:
ההוראה שבמשנתנו היא אולי אחת מהנועזות ביותר ואחת מהמשמעותיות ביותר מכל המשניות שעוסקות בפן זה או אחר של פילוסופיה אנושית. ולכן עלינו להצר על כך שלא ידוע לנו כמעט ולא כלום על בעל המשנה. רבי ינאי מוזכר רק פעם אחת בכל ששת סדרי המשנה – במשנתנו! והוא מוזכר פעם נוספת בתוספתא. (הוא מוזכר כמה פעמים נוספות במשנה ובתוספתא כאביו של רבי דוסתאי.)

ב:
הנושא שבו עוסק רבי ינאי במשנתנו הוא בעל חשיבות עצומה, הן מבחינה פילוסופית והן מבחינת החשיבה הדתית: כיצד ניתן להסביר את העובדה שנראה כי בני אדם רעים מנהלים חיים מוצלחים בעוד כי בני אדם טובים סובלים? ותשובתו פשוטה: אנחנו לא יודעים. אין אנחנו יכולים להסביר זאת. במהלך כל הדורות היו מי שניסו להתמודד עם השאלה הזו, מהם רבנים ופילוסופים גדולים. על פי רוב הפתרון שהם מציעים – יהיה אשר יהיה – אינו מספק מפני שאינו מצליח לשכנע. רק רבי ינאי אומר בפשטות: זהו דבר שאיננו יכולים להסביר.

ג:
המקרא אומר לנו כי הקב"ה שופט את העולם ואת יושביו בצדק. פעמיים בכל יום היהודי שומר המצוות אומר את הפרשה השניה של קריאת שמע, בה נאמר לנו שאם נתנהג כראוי ונשמור את מצוותיו של הקב"ה הכל יהיה בסדר ויהיה לנו טוב; אך אם לא נציית לחוקיו – נסבול. והשכר והעונש נקשרים לרווחה חומרית:

ואולם, מניסיוננו אנו יודעים כי לא תמיד כך קורה, שהצדיק נהנה מחיים משגשגים והרשע לא.

ד:
רבי ינאי, כמובן, ודאי שלא היה הראשון להעלות את השאלות הללו. במקרא עצמו אנו מוצאים שיותר מפעם אחת נשאלות שאלות על הוראות מעין אלו. ירמיה הנביא – דוגמה מושלמת לצדיק שרע לו – שואל את הקב"ה ישירות על כך [ירמיה יב א]:

שאלה טובה ראויה שתינתן לה תשובה טובה. אבל הקב"ה אינו משיב לנביא תשובה ישירה. הקב"ה משיב לו עם שאלה רטורית [ירמיה יב ה]:

תשובתו של הקב"ה מתייחסת למצבו של הנביא בקשר עם משימתו: אתה רק בתחילת משימתך והמצב רק ילך ויחמיר. אם אתה שואל שאלה כזו כעת, כאשר המצב יחסית פשוט, כיצד תסתדר כשנגיע למצבים מסוכנים באמת? ברור שזו אינה תשובה לשאלה; זוהי התחמקות ממשמעות השאלה.

ה:
דמות מקראית אחרת שמציבה אתגר דומה לפני הקב"ה היא דמותו של איוב. איוב הוא התגלמות הצדיק שסובל מאוד. באבות 211 כתבתי את זה על כך:

כשלימדתי בכיתה הסיכום שלי לספר איוב – שהוא בהומור ולא כל כך ביראת כבוד – היה כדלקמן: במהלך הספר איוב שואל את הקב"ה "למה?". ממש בסוף הקב"ה עונה לו: "ככה!". נראה לי שהמסר הסופי של מחבר ספר איוב הוא שאדם בן-אנוש לעולם לא יוכל להבין את דרכיו של הקב"ה מפני שאנו ויכולתנו להבין פשוט יותר מדי מוגבלים.

המשך יבוא.

ב-אבות 251 ציינו שחלק מהגיבורים הגדולים ביותר שלנו היו אנשים פגומים, למרות מעמדם הרם. יעקב חיניץ כותב:

העובדה שדוד היה יכול להתפתח לגיבור תרבות, למרות חטאו הגלוי, בעוד ששאול לא השתקם במסורת, ושלמה, למרות מגרעותיו, נחשב למחברם של שלוש קלסיקות מקראיות, בעוד כי משה, למרות כישלונות המסופרים במקרא ורשומים במשנה, הוא עדיין גדול הנביאים ומי שהביא את התורה לישראל -כל המשתנים האלו במידות טובות ופגמים שתוצאותיהן רמות שונות של זיכרון נצחי או של אי מוסריות – מעלות את השאלה: כיצד נקבעת עמידתו הסופית של האדם לפני בוראו? האם נספרים המעשים הטובים והרעים לפי כמותם או לפי טיבם? האם הקב"ה ובני אדם מראים העדפות ונותנים מעמד של מנצח לדוד ואת נטל ההפסד על שאול באופן שרירותי? האם משה הוא איש האלהים ועבד האלהים בגלל תפקידו בסיני, ולפני כן ואחרי כן? מדוע אהרון, רודף שלום, ננזף על ידי משה על שנכנע להמון בעוד שנכדו האלים פנחס זוכה בברית שלום?

אני משיב:

נראה לי שהגיבורים הגדולים ביותר שיש לנו היו קודם כל ומעל לכל בני אדם, עם החולשות שהן "חלק כל בשר". שלא כמו אפוסים עתיקים אחרים המקרא אינו מנסה להסתיר את הפגמים באישיותם של הגיבורים שלנו. ובעניין עמידתו בסופית של האדם לפני בוראו בקהלת [יב יג] נאמר: