avot-h254

א:
קשה למדי לזהות את רבי נהוראי. ב-אבות 239 היתה לנו הזדמנות לצטט מן הגמרא [ערובין י"ג ע"ב] שם יש דעה אחת הסוברת שרבי נהוראי הוא הוא רבי מאיר. ואולם, ניסיון הזיהוי הזה הוא די מלאכותי. הגמרא [קידושין פ"ב ע"ב] מצטטת את רבי מאיר כאומר שעל כל אדם לוודא שבנו למד "אומנות נקיה וקלה". באותו דף גמרא אנו מוצאים את רבי נהוראי חולק על דעה זו. רבי נהוראי אומר:

אלא אם כן הוא סכיזופרן הלכתי, מאוד בלתי סביר כי שתי ההוראות הסמוכות הן של אותו החכם!

ב:
מאחר והגמרא [ראש השנה כ"ב ע"ב] רומזת שרבי נהוראי היה חבר בסנהדרין שהתכנסה באושא עם סיום רדיפות אדריאנוס, הוא כנראה חי במהלך המחצית השניה של המאה השניה לספירה. החכם הזה מוזכר רק שלוש פעמים במשנה – ואחת מהפעמים האלו היא, כמובן, משנתנו; (השניה כבר הבאנו לעיל; השלישית בנזיר פרק ט משנה ה). לעיתים הוא גם מצוטט בברייתות (חומר מתקופת התנאים שלא נכלל במשנה). ברוב המקרים האלה התוכן הוא בעל אופי אגדתי. ואולם בשני מקומות [שבת ע' ע"ב ונזיר ה' ע"א], הוא עוסק בהלכה.

ג:
כבר כמה וכמה פעמים ציינו את העובדה שעד זמנו של רבי יהודה הנשיא (בסביבות שנת 200 לספירה), תורה שבעל פה הועברה בעל פה ולכך היתה השפעה עצומה על האופן שבו התורה נלמדה והועברה מרב לתלמיד ומדור לדור. השיקול הזה הוא בשורש הוראתו של רבי נהוראי שבמשנתנו.

ד:
אם אדם רצה ללמוד תורה היה עליו להיצמד למורה: לא היה אפשרי (ועדיין אי אפשר) למעשה ללמוד תורה שבעל פה ללא עזרה מן הזולת. כך אם אין מורה מתאים במקום המגורים על בני האדם "להגלות את עצמם" למקום ששם יש מורה. כבר בפרק הראשון של מסכת זו [אבות 031] למדנו את ההוראה

כדי לקדם את לימודינו. עלינו לזכור שמאחר ובתקופה זו התורה שבעל פה עדיין לא עלתה על הכתב, לימוד תורה באופן עצמאי היה, כפי שרמזתי קודם, כמעט בלתי אפשרי. אם היה לאדם מזל אולי היה לו העתק של התורה שבכתב, אבל המשנה וכל החיבורים האחרים של החכמים עוד לא היו קיימים ואפילו כאשר הם כבר נאספו הם נלמדו בעל פה.

ה:
הרב עובדיה מברטנורו, בפרושו למשנתנו, הולך באותו קו מחשבה.

ו:
אף על פי שבימינו יש לנו ספרים ואת האינטרנט ואפשר ללמוד תורה גם ללא חברותא (חבר ללימוד), עדיין יעיל יותר ללמוד עם חברותא. באבות 036 כתבתי:

וזו, כמובן, המגמה של הסיפא (הסעיף האחרון) של משנתינו, שהוא ציטוט ישיר ממשלי ג ה – 'ואל בינתך אל תשען'.