avot-h248

א:
החכם שהוא בעל משנתנו הינו רבי שמעון, וכלל ידוע אצל לומדי ש"ס הוא "סתם רבי שמעון – רבי שמעון בן-יוחאי". כמה וכמה פעמים הבאנו ידיעות ביוגרפיות קצרות על אודות החכם הזה. ציינו שהיה תלמידו של רבי עקיבא; הגמרא [פסחים קי"ב ע"א] מספרת שאפילו אחרי שרבי עקיבא נאסר על ידי הרומאים, שמעון בן יוחאי המשיך ללמוד אצלו בסתר. לא פעם ולא פעמיים ציינו שבסופו של דבר הוא הוסמך על ידי רבי יהודה בן בבא; גם זה נעשה בסתר, תחת תנאי סכנה גדולה.

ב:
כמו כן, ציינו שרשב"י היה אחראי לעריכת אסופת המדרשים ההלכתיים על החומשים במדבר ודברים המכונה 'ספרי' – והמקור [סנהדרין פ"ו ע"א] מבטיחנו שעריכה זו "אליבא דרבי עקיבא". כשהיו לו תלמידים משלו הוא היה מורה להם כך: "בנַי, שְׁנוּ מדותַי, שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא" [גיטין ס"ז ע"א]. למעשה, היחסים בין עקיבא לתלמידו היו של "אגודה להערצה הדדית". נראה שבמקרה אחד רבי עקיבא הציג את תלמידו המצטיין להסמכה כאשר נשיא הסנהדרין חשב ששמעון היה צעיר מדי. התלמוד של ארץ ישראל [סנהדרין י"ט ע"א] מספר לנו ששמעון היה מצטער בגלל הדחיה של רבן גמליאל ורבי עקיבא ניחם אותו באומרו, "דַיֶיךָ שאני ובוראך מכירין כוחך."

ג:
אם נזכור את מה שעשו הרומאים לרבו האהוב ולכל שאר המנהיגים הרוחניים של דורו נוכל להבין מדוע רבי שמעון בר יוחאי פיתח שנאה בלתי מתפשרת כלפי הרומאים וכלפי כל דבר רומאי. ובגלל סירובו המוחלט להתפשר הן בדעותיו והן בהוראותיו אין זה מפתיע שהרומאים דנו אותו למוות.

ד:
מוכר מאוד הסיפור שמסופר בגמרא [שבת ל"ג ע"ב]:

העוינות של רבי שמעון כלפי הרומאים ותרבותם ברורה ביותר. ברור גם באופן סביר שרבי יהודה השתייך ל-'מחנה השלום' של זמנו. כנראה שרבי יוסי הסכים עם רבי שמעון, אבל היה יותר זהיר וידע שהרבה יותר בטוח לא לדבר גלויות כל כך.

ה:
הגמרא ממשיכה לספר כיצד נטלו הרומאים את נקמתם כאשר לאוזניהם הגיעה השיחה הפרטית הזו: יהודה בן גרים קוּדם – לא ברור למה או על מה; רבי יוסי 'הוגלה' לציפורי שבגליל; ואת רבי שמעון דנו למוות. ולכן הוא ובנו התחבאו בבית המדרש, שם אשתו היתה מביאה להם אוכל מדי יום. אבל אפילו כך רבי שמעון פחד שמא הרומאים יגלו את מקום המסתור שלהם אם יענו את אשתו, ולכן הוא ובנו הלכו לחיות במערה באמצע שום-מקום.

נראה שבסיפורי חז"ל הביטוי שתים עשרה שנים משמש דרך קבע כתחליף ל-'זמן רב'.

ו:
סוף-סוף נראה שאפילו בשמים חשבו שהם מגזימים.

נראה שמישהו בא ואמר להם שאדריאנוס מת. מאחר ורדיפות אדריאנוס החלו מיד אחרי מפלת בר-כוכבא בשנת 136 לספירה ואדריאנוס מת ב-19 ביוני 138, שהותם במערה לא יכלה להימשך שתים עשר שנים! הסבירות היא שעלינו לקרוא 'שנים עשר חודשים' או 'שתי שנים'. יהיה אשר יהיה, האב ובנו יצאו מהמערה שלהם. אבל כאשר ראו את בני האדם עוסקים במעשים יומיומיים, הם לא יכלו ליישב זאת עם הדבר היחיד שהתעסקו בו כל הזמן שהם שהו במערה.

כך שאפילו מן השמים היתה מורת רוח על הדרישות המוגזמות שלהם מדתיות אנושית.

ז:
הגמרא מספרת כעת את סוף הסיפור:

הוא התכוון לכך שהעולם יצטרך להיתמך על ידי ההתמדה שלהם בתלמוד תורה מאחר וברור שבני אנוש פשוטים אינם מסוגלים להיות מסורים כל כולם למטרה אחת כפי שהאב והבן בחרו לעשות.

המשך יבוא.