avot-h239

א:
רבי מאיר שונה מרוב בני זמנו (ומרוב קודמיו) בכך שהוא לא נולד בארץ ישראל אלא באסיה הקטנה (טורקיה של ימינו). אנו יודעים כמעט ולא כלום על אודותיו לפני שעלה ארצה, ומותר לנו לפסול לחלוטין מעשה שטותי שבגמרא [גיטין נ"ו ע"א] שלפיו הקיסר הרומאי נירון לא נרצח (בשנת 69 לספירה) על ידי המשמר הקיסרי, אלא שהוא התגייר וצאצא שלו היה רבי מאיר!

ב:
מוצאו של רבי מאיר אפוף במסתורין עד כדי כך שאפילו אין אנו יכולים להיות בטוחים מהו שמו. האם היה מאיר שמו הפרטי או שמא היה זה תואר של כבוד? הגמרא [ערובין י"ג ע"ב] מביאה הרבה אפשרויות, עד שאיננו יכולים לדעת איזו מהן- אם בכלל- היא הנכונה:

"מאיר" מוסבר כתואר של כבוד מפני שהוא מאיר את עיניהם של בני דורו; נהוראי הוא פשוט גרסה ארמית למאיר. נמסר גם שיתכן ושמו היה מיעשא. אך ודאי הוא שהוא הונצח לדורי דורות כרבי מאיר.

ג:
נראה שמאיר עלה ארצה בגיל צעיר מאוד – כנראה שעלה כילד עם הוריו. ניסיונו הראשון בתלמוד תורה ברמה גבוהה היה אצל רבי עקיבא; אך הוא גילה ששיטתו של רבי עקיבא אינה מתאימה לו והוא עבר לבית מדרשו של רבי ישמעאל, ממנו קיבל הכשרה יסודית ועמוקה בתורה. בהמשך הוא חזר לבית מדרשו של רבי עקיבא. בפעם הזו עקיבא התרשם כל כך מהחריפות שמאיר הפגין בתלמוד תורה שהוא הסמיך אותו על אף שהיה עדיין צעיר מאוד. ככל הנראה, הסמכה זו לא הוכרה (מפאת גילו הצעיר של המוסמך?) וכפי שראינו [אבות 232] מאיר היה אחד מתלמידי החכמים הצעירים שהוסמכו בחשאי על ידי רבי יהודה בן בבא.

ד:
ידוע שרבי עקיבא היה תומך פעיל בשמעון בר כוכבא ובמרדו נגד הרומאים [אבות 078]. נראה כי רבי מאיר לא תמך במרד ולא נטל בו חלק; בעצם, כל כך לא הסכים עם המרד עד כדי כך שהוא ירד לחוץ לארץ עד לאחר סיומו. ברדיפות שבאו לאחר כשלון המרד חמו של רבי מאיר הוצא להורג וגיסתו נלקחה כשפחה שבוית חרב לרומא, שם הושמה בבית בושת! בגמרא [עבודה זרה י"ח ע"א] מספרים כיצד מאיר נסע לרומא כדי להציל אותה: הוא שילם סכום גדול מאוד כשוחד לשומר בית הבושת.

ה:
כאשר רבן שמעון בן גמליאל הצליח לבסוף להקים מחדש את הסנהדרין באושה [אבות 076] רבי מאיר שב ארצה ותפס את מקומו הראוי בסנהדרין. ואכן, כעבור זמן מה רבי מאיר התמנה ל-'חכם', סגנו של הנשיא. ניצב בפני הסנהדרין התפקיד לבנות מחדש את חיי תורה וחברה בארץ אחרי הרדיפות והחכמים נהנו רבות מהעמדה ההלכתית שרבי מאיר למד מרבי ישמעאל: הוא סבר שכל הלכה שנדונה בסנהדרין חייבת לקבל את תוקפה מבסיס הגיוני. אך בדיונים בהלכות חדשות רבי מאיר השתמש בזהירות רבה במדות שהתורה נדרשת בהן שרבו, רבי ישמעאל, ייסד; אבל הוא גם שלל את שיטתו של רבי עקיבא להסקת הלכות חדשות מ-'את"ים גמ"ים ואכ"ים' [אבות 087]. כבר ציינו [אבות 087] שנקודת הזכות הגדולה ביותר לזכותו של רבי מאיר בתחום פיתוח ההלכה היה שהוא המשיך את עבודתו של רבי עקיבא בארגון החומר העשיר של תורה שבעל פה לפי נושאים, ובכך הוא סלל את הדרך לעריכת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא.

המשך יבוא.

ראינו שכמה וכמה חכמים נקראו בשם ישמעאל. המקור המקראי לשם זה הוא ,כמובן, בנו הבכור של אברהם מפילגשו הגר שגורשו מביתו. חז"ל ראו בישמעאל המקראי דמות לא הגונה. זה הביא את יעקב חיניץ לשאול שאלה מעניינת מאוד:

באיזו נקודה בזמן הפסיקו יהודים לקרוא לבניהם ישמעאל? במשנתנו יש רבי ישמעאל, והיה גם כהן גדול בשם ישמעאל. עֵשָיו מעולם לא שימש כשם יהודי. האם היה זה כאשר האיסלאם בא לעולם שישמעאל הפך מזוהה עם הערבים, והשם ישמעאל הושם באותה הקטגוריה כעשיו? ההיסטוריון בן-ציון דינור בספרו הקטן על התפוצות טוען שהגלות האמיתית התחילה עם הכיבושים הערביים שקשורים עם האיסלאם, במאה השביעית. קודם לכן עדיין היתה ליהודים דריסת רגל בארץ ישראל.

אני משיב:

עלי להודות שאיני יכול לאשש את השערתו של יעקב, שנראית משכנעת למדי. האם יש למישהו ידיעות בנושא זה?