avot-h236

יא:
בשיעור הקודם ציינו שהאיסור על 'גנבה' שבעשרת הדיברות הובן אצל חכמים כאיסור על חטיפה של בני אדם. ציינו גם כן את הציווי שאוסר גנבת כסף ורכוש שמופיע בויקרא יט יא-יג כדלקמן:

יב:
הערתו של רש"י על פסוק זה אוגדת את המצוות כיחידה אחת:

זה מצריך הסבר. התורה [שמות כב ו-ח] מציינת:

כלומר: 'בעל בית' אחד עושה טובה לאדם אחר ומסכים לשמור על כספו או על רכושו של האחר, אך כאשר המפקיד דורשאת השבת רכושו – 'בעל הבית' טוען שהוא נגנב ממנו, כך שאינו מסוגל להשיבו. אם לא נמצא הגנב, הדרך היחידה שבעל הבית יכול לזכות את עצמו מההאשמה שהוא הגנב היא להישבע בבית הדין שלושה דברים: שהוא שמר על הרכוש כמיטב יכולתו, שהוא לא גנב את הרכוש ושהרכוש כבר לא ברשותו.

יג:
עניינים מעין אלו ודאי היו שכיחים ביותר בחברה פשוטה יותר מזו שלנו, חברה שבה אין משטרה חוקרת-בולשת ולא מערכת בנקאית מאורגנת. הפיתוי שלא להחזיר רכוש שהופקד ודאי היה גדול בתנאים מסוימים ולא היתה דרך חוקית יעילה למפקיד לקבל החזר על הפסדו. כל שהשופט יכול לעשות היה להכריח את 'הנאשם' להישבע בַּשֵּׁם שהוא חף מפשע. (בחברה שאנו חושדים שהיתה פחות מתוחכמת מבחינה תיאולוגית שבועת שקר בשם האל היתה גוררת עונש חמור מידי הקב"ה ששמו נישא לשוא – לשקר.)

יד:
השופטים שתפקידם היה לפסוק בעניינים כאלו היו בדילמה, מפני שכאשר הם דרשו מאדם להישבע לא היתה להם דרך לדעת אם, במקרה של שבועת שוא, הם לא 'מסייעים לדבר עברה'. מה גם שהיה זה מאוד בלתי סביר ששני בעלי הדין יצאו מבית הדין שמחים. כעת מתבהרת כוונת דבריו של רבי ישמעאל כשהוא אומר:"הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא".

טו:
לפנינו סדרה של משניות שכולן עוסקות בתלמוד תורה בדרך זו או אחרת. הסדרה התחילה במשנה ו' [אבות 227] והיא תסתיים במשנה י"ב. מתוך סדרה זו ראינו שלהרוויח רווח חומרי מהתורה נחשב לעבירה. אך הסעיף האחרון בהוראתו של רבי ישמעאל שבמשנתנו מכוונת לכל בני האדם הלהוטים לזרוח לאורה של תורה, והם שמחים לדחוף את עצמם קדימה עם תשובות חפוזות בענייני הלכה. הוא אומר, באופן משמיץ ביותר, שהרב שגס ליבו בהוראה – שמאוד להוט ונלהב לפסוק הלכה או לשבת בדין – שוטה, רשע וגס רוח, מפני שאת זה צריך לעשות ביראה וברעדה, שמא נפלה על ידו טעות.

השיעור הבא בסדרה זו יהיה, אי"ה, ביום שני 27 בנובמבר.