avot-h233

ד:
אחת העובדות הידועות ביותר בעניין לוח השנה העברי היא העובדה שהשנה זו, לדוגמה, היא שנת ה'תשס"ז (5767) ושמספר זה הוא 'מבריאת העולם' – הזמן המשוער שעבר מאז שהעולם נברא. עובדה הרבה פחות ידועה היא העובדה שמספר זה נבע במקור מעבודה המיוחסת לרבי יוסי בן חלפתא, בעל משנתנו. בגמרא [יבמות פ"ב ע"ב] האמורא הגדול של ארץ ישראל, רבי יוחנן, מציין שרבי יוסי של משנתנו היה מחברו של חיבור הנקרא "סדר עולם".

ה:
הדעה המקובלת היא שהמטרה של רבי יוסי בחיבור 'סדר עולם' (אם אכן היה הוא שחיבר אותו) היתה לבסס את עידן הבריאה כדי שזה ישמש לבסיס לתיארוך הלוח – כפי שאכן הוא משמש עד היום. בהסתמך מאוד על הכתוב המקראי, הוא רצה לקבוע תאריכים מסוימים שאינם מצוינים במפורש במקרא, אך אפשר להסיקם על ידי חישובים. הוא הסיק גם תאריכים רבים ממסורת, מאגדה וממדרשי חכמים. בשיטות מעין אלו הוא חישב שהמבול בזמנו של נח היה בשנת א'תתקצ"ו (1996) לבריאת העולם ושיציאת מצרים היתה בשנת ב'ת"ן (2450) לבריאת העולם – וכן הלאה.

ו:
'סדר עולם' התווה את הכרונולוגיה של המקרא לפרטי פרטים בשימוש בשיטות כאלו – שהם, כמובן, בעלי קשר זעום, אם בכלל, לממצאי המחקר המודרני. ברור שהכוונה המקורית של רבי יוסי היתה לקבוע את המאורעות ההיסטוריים על פי סדר התרחשותם עד לסוף מרד בר כוכבא, אך חלק גדול מסוף החיבור אבד, והוא הושלם רק עד לכיבוש המזרח התיכון על ידי אלכסנדר מוקדון (שנת 333 לפני הספירה). התיארוך של אלכסנדר (ושל הדורות שאחריו) מדויק, אבל אל הדיוק הזה הוא הגיע מתוך השערות רבות בעניין אירועים קודמים 'בעייתיים'. לדוגמה, תקופת השלטון הפרסי ניתנת כ-54 שנים, בעוד שלאמיתו של דבר היא נמשכה 206 שנים.

ז:
ההוראה המיוחסת לרבי יוסי במשנתנו ברורה מאוד ואינה צריכה פרוש או הבהרה. מסיבה זו, בוודאי, פרשן שקדן כרבי יום טוב ליפמן הלר, בעל תוספות יום-טוב, מתעלם ממנה לחלוטין. אך העובדה שהמשמעות של ההוראה ברורה אין בכך לומר שאנו יכולים לקבל אותה בקלות. רבים מאתנו מכירים בני אדם טובים וחסידים המכבדים את התורה מאוד שאינם עצמם מכובדים על ידי אחרים (אם נשתמש בלשון אדיבה); ואנו מכירים בני אדם רבים המחללים את כבודה של התורה בפרהסיה אשר זוכים להוקרה והערצה מאחרים. כפי הנראה, עלינו להבין את הוראתו של רבי יוסי כמתכוונת לומר שעל בני האדם לכבד את התורה בתקווה שהכבוד שאנו נותנים לתורה יעודד אחרים לעשות כך גם הם.

ב-אבות 229 דנו בתורתו של רבי צדוק שאל להם לבני אדם להשתמש בתורה למטרות חולין. (אני הרחבתי בעניין זה כך: הוא מגנה בחריפות "ניצול" תורה כדי לקדם כל מטרה שאינה התורה עצמה – תהיה זו התפארות עצמית על שרכשנו ידע רב בתורה או שמא השגת יעד חומרי כלשהו שאינו התורה עצמה.)

יעקב חיניץ כותב:

האידיאל של תורה לשמה ראוי להערכה, כך גם כל העידודים לעבודת האל מתוך אהבה ולא מתוך פחד. אפילו גרים שהונעו משיקולים שאינם אהבת הקב"ה והתורה, נקראים "גרי אריות", גרים שהתגיירו מתוך פחד. אי לקיחת תשלום עבור הוראת תורה גם הוא ראוי לשבח. אבל הבה נהיה כנים. התורה היא עדיין "עטרה". במהלך הדורות כאשר עושר, כוח, והשפעה נחשבו כנחותים לעומת למידה, צדיקות ושלמות רוחנית – תלמידי החכמים זכו לכבוד, להנהגה ולתהילה. היסוד התועלתני מצוי בתורה עצמה. למרות הדגש המתמיד על קיום המצוות, נאמנות והתנהגות לא אנוכית המבוססים על רצון הקב"ה, התורה גם מבטיחה אריכות ימים, הגנה ושלום. כאשר חומש דברים מזהיר את ישראל לא לעשות פסל או מסכה מפני ש-"לא ראיתם כל תמונה [של הקב"ה]" – היה רק אודיו (שמע) ולא וידאו (תמונה) בסיני – הטפת המוסר הזו מלווה בהזהרה: "הישמרו מאוד לנפשותיכם". אנו יכולים לפרש את הקטע ההוא במובן פיזי, כשם שכמה פוסקים שאבו ממילים אלו את החיוב לדאוג לגוף. או אנו יכולים להניח שמשה מזהיר מפני סכנה רוחנית, לנשמה. בכל מקרה, עבודת הקב"ה אינה טהורה לחלוטין, אלא בלתי נמנע שמעורבים בה גמול חומרי או רוחני, בעולם הזה או בעולם הבא.

אני משיב:

טיעונו של יעקב אינו משכנע בעיני. הרי ודאי שיש הבדל גדול בין הבטחה של הקב"ה לגמול על קיום מצוות התורה ובין קיום מצוות התורה על מנת לקבל את הגמול שהובטח. יתר על כן, התורה מעולם לא הבטיחה עושר ותהילה אישיים בתמורה לקיום המצוות: אלו הן הבטחות לאומה, לא ליחיד. על היחיד לקבל הדרכה מעצתו של אנטיגנוס איש סוכו שפגשנו באבות פרק א משנה ג (אבות 020 והשיעורים העוקבים): אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס.