avot-h228

א:
בכתבי יד רבים משנתו קשורה עם המשנה הקודמת כמשנה אחת. כבר באבות 223 ציינתי שברוב כתבי היד של המשנה שהגיעו לידינו החלוקה למשניות בפרק זה מקרית למדי. למען הבהירות הקציתי משנה אחת לכל חכם. ולכן, מיותר לציין שמספור המשניות השונות יהיה שונה מזה של מקבילותיהן במהדורות אחרות – במיוחד אלו המופיעות בסידורים.

ב:
באבות דרבי נתן מסופר סיפור על רבי צדוק. הסיפור הזה, שנועד להדגים את גודל חסידותו במצבים קשים מאוד, ממקם אותו בתקופה של המלחמה הגדולה של היהודים ברומאים [70–66 לספירה]. ואולם, מאחר והעובדה שהוא היה אביו של רבי אלעזר בן צדוק, שהיה חכם בסוף המאה השניה, מבוססת דיה, לי נראה שהסיפור באבות דרבי נתן [ט"ז ב] מבלבל בין המרד המוקדם יותר לבין מרד בר-כוכבא המאוחר יותר [135–132 לספירה]. לפי הסיפור, רבי צדוק נשבה על ידי הרומאים ונלקח לרומא, שם הוא נמכר כעבד לגבירה רומאית עשירה [מטרונה]. כפי שהיה נהוג במצבים מעין אלו, המטרונה ניסתה להכריח את העלם הצעיר להזדווג עם אחת משפחותיה היפות, אך רבי צדוק סירב, בטענה שהוא לא רק נצר לאחת המשפחות המשפיעות ביותר בירושלים, אלא הוא גם משושלת של כהנים. כתוצאה מכך הגבירה העניקה לו את חירותו.

ג:
סיפורים רבים ונפלאים נמסרים במקורותינו על רבי צדוק, אך מאחר והם ממקמים את מיטב שנותיו בתקופה שלפני חורבן בית המקדש הם כנראה מתייחסים לרבי צדוק אחר – אולי סבו של רבי צדוק של משנתנו. אם אכן זה המקרה, אנו יודעים כמעט ולא כלום על סיפור חייו של רבי צדוק שבמשנתנו.

המשך יבוא

קיבלתי הערה מעניינת מ-אד פרנקל. ההערה נסבה על האופן שבו תרגמתי לאנגלית את המושג 'ענווה' בהסבר למשנה ד של פרק זה [אבות 224]. מי שמעוניין בדיון המעניין הזה, שאינו רלוונטי לדוברי עברית, ימצא אותו בשיעור בשפה האנגלית. הא לכם הקישורית.

אורין רוטמן גם הוא כתב אלי בעניין מעלתה של הענווה כפי שהיא מומלצת ב-משנה ד:

העברתי זמן מה בשקילת הדיון שלך באבות 224 בעניין הצהרתו של רבי לויטס. הקושי שציינת אינו עם הרגש הכללי שעל בני האדם להיות ענווים משום שעתידם הוא להיות מזון לרימה ולתולעה. הבעיה, כפי שציינת, היא עם המושג 'מאוד מאוד'. אינני מבין את הביטוי הזה כממליץ לנהוג, או לאמץ דפוסי התנהגות קיצוניים, מתוך ענווה מזויפת. אולי אפשר להבין את הביטוי הזה טוב יותר לא כמגדיר תחבירי המציין דרגת קיצוניות להתנהגות בענווה או התימרות להצטנעות עצמית, אלא כמגדיר תחבירי קיצוני שלא רק להתנהג בענווה, אלא להיות בממש עניו. האיש שאנו מכירים כמשה, לעתים צריך היה לנהוג בגאווה ובהחלטיות, בתעוזה ובמנהיגות. אך זו פעילות הנובעת מהבנה ברורה שהוא פועל כשלוחו של הקב"ה בלבד, ולא כתוצאה מאיזו נקודת זכות משל עצמו. ככל שמערכת היחסים עם הקב"ה הדוקה יותר כך צריכים בני האדם להיות ענווים יותר, לא על ידי התנהגות ענוותנית אלא על ידי הכרה במקומם האמיתי לעומת הקדוש והנצחי. ללמוד להיות עניו ממש יתכן ומצריך הקדשה והתמדה אדירה בלימוד וחקר היחסים בנינו לבין הקב"ה כדי להגיע למקום זה.