avot-h227

א:
כמה חכמים (ולפחות כהן גדול אחד) נקראו בשם ישמעאל. זה אולי מפתיע, מאחר ובעל השם במקור המקראי, בנו הבכור של אברהם אבינו, נחשב כמי שבבגרותו לא היה צדיק. אולי החכם הגדול ביותר שנשא את השם הזה היה רבי ישמעאל שהיה בר-פלוגתא של רבי עקיבא. ואולם רבי ישמעאל ההוא לא יכול להיות רבי ישמעאל של משנתנו משתי סיבות. ראשית, תורה כבר נמסרה בשמו (אבות 187); ושנית, בכמה כתבי יד של משנתנו כתוב: "רבי ישמעאל בנו אומר".

ב:
זה מורה על שני דברים. ראשית, החכם של משנתנו הוא רבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקא (שהרי רבי יוחנן בן ברוקא הוא החכם של המשנה הקודמת). זה גם מורה על כך שמנקודת מבט כרונולוגית אנו עוברים למחצית השניה של המאה השניה לספירה. רבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקא היה 'חברותא' של רבן שמעון בן גמליאל שהיה נשיא הסנהדרין במהלך התקופה הקשה של שיקום האומה אחרי תבוסתו של בר כוכבא (במשך כמה עשורי שנים אחרי שנת 136 לספירה).
[ראו אבות 076.]

ג:
כמה עשרות הלכות נמסרות במקורותינו בשמו של רבי ישמעאל של משנתנו. הנושאים בהם עוסקות ההלכות הללו מגוונים למדי וכוללים כשרות, קורבנות (שכבר עברו מהעולם כ-70 שנה לפני זמנו), דיני טומאה וטהרה (הלכות שרוב העם התעלם מהן ואילו החכמים הקפידו בהן מאוד) ודיני ממונות. ואולם, כמעט ואין דבר בשמו בתחום מדרשי האגדה.

ד:
הוראתו במשנתנו פשוטה. לכל אדם יכולות להיות כמה סיבות אציליות ללמוד תורה. ברור שהסיבה הבסיסית ביותר ללימוד תורה (במובן הרחב ביותר) היא כדי לדעתה. אך לידע יש ערך מועט אם לא משתמשים בו. אפשר להשתמש בידע בשתי דרכים: אפשר למסור אותו לאחרים בהוראה; ואפשר להשתמש בו כבסיס לחיים של תורה ושמירת מצוות.

ה:
רבי ישמעאל טוען שלימוד תורה כדי ללמדה לאחרים זו סיבה נעלה, והלימוד יביא בעקבותיו ובצמוד לו לימוד נוסף; מפני שאי אפשר ללמד מבלי להוסיף ולצבור ידע כדרך אגב. (אנחנו כבר ציינו בכמה מקרים את הודאתו של רבי חנינא [תענית 'ז ע"א] שיותר מכולם הוא למד מתלמידיו.) אבל לימוד תורה על מנת לקיים את המצוות, בעיני רבי ישמעאל, היא סיבה נעלה יותר. איזו מעלה יש בידיעת התורה אם הידע הזה לא משמש למעשה לקיום ושמירת המצוות? השומרים את התורה ואת מצוותיה ישיגו את כל המטרות האחרות גם כן מפני שאחת מהמצוות המקראיות [יהושע א ח] היא לימוד מתמיד; ואפילו שמירה פשוטה של המצווה תהיה כרוכה בהוראה ולו רק מתוך דוגמה.

ו:
הערותיו של הרב עובדיה מברטנורו על משנתנו מעניינות מאוד. הוא מפרש את "לעשות" במובן המצומצם למדי של 'גמילות חסדים'. הגמרא [ראש השנה י"ח ע"א] מתארת את החכם הגדול רבא כמסור כל כך לתלמוד תורה עד שלא מצא זמן למעשים פשוטים של חסד כלפי אחרים; אחיו המאומץ, אביי, לא רק למד תורה אלא גם התאמץ מאוד לעסוק בגמילות חסדים. ברור, שלפי דעת רבי ישמעאל שבמשנתנו, אביי עולה על רבא בעניין הזה.

ב-(אבות 224) אנחנו דנו בערכה של הענווה. ציינתי שהתורה מתארת את משה ואומרת "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה." ואז הערתי: אם זה נכון לגבי משה, גדול נביאי ישראל, אדם שהקב"ה דיבר אליו "פנים אל פנים", על אחת כמה וכמה מתאים לבני אנוש פשוטים לטפח ענווה.

ארט קמלט מוסיף:

הפנים החיוביות של הענווה מחוזקות במזמור לז יא – וענוים יירשו-ארץ.