avot-h217

בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
מסכת אבות, פרק ד', משנה א' (חזרה):
בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ חָכָם? – הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר, "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי". אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? – הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? – הַשָמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" – אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? – הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ":
הסברים (המשך):
ז:
אחד הדברים הראשונים שיהודים לומדים כחלק מחינוכם הדתי היא הפרשה הראשונה של קריאת שמע. ואם הם חיים אורח חיים דתי הם אומרים פרשה זו לעיתים תכופות (אולי אפילו פעמים ביום). כך שאחד הפסוקים בפרשה הזו [דברים ו ה] אמור להיות מוכר מאוד:
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:
כמנהגם, החכמים לעולם לא קיבלו את דברי התורה כפשוטם, אלא שאלו את עצמם מדוע צריך היה לנסח רעיון מסוים בדיוק באופן שבו נוסח. במקרה שלנו תהו על המשמעות של 'בכל' בהקשר הזה. איזה ריבוי נמצא בלב האנושי שמביא את הקב"ה לדרוש אהבה 'בכל' לבבנו? בגמרא [ברכות נ"ד ע"א] הם מביאים את תשובתם לשאלה זו:
ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך – בכל לבבך בשני יצריך: ביצר טוב וביצר הרע.
ח:
הפילוסופיה של החכמים מניחה שלכל אדם יש שני יצרים או נטיות. 'היצר הרע' הוא נטייה לעשות את הדבר הלא נכון, דבר שנאסר על ידי התורה ועל ידי המוסר האנושי. היצר הזה הוא חלק מנשמתנו עוד מהרחם. 'היצר הטוב' הוא הנטייה לעשות את הדבר הנכון והצודק והוא נרכש בגיל צעיר כחלק מחינוכנו הדתי והמוסרי. (אדם נחשב כבעל יצר טוב בהגיעו לגיל מצוות.)
אם כך, לעשות הרע זהו פיתוי תמידי שמצריך התערבות מעשית של הנטייה לעשות טוב. כאשר קין שוקל האם לבצע את הרצח הראשון הקב"ה מזהיר אותו [בראשית ד, ו-ז]:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיך? הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב [בהתנהגותך] שְׂאֵת [מוטב], וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ [כמו חיה טורפת] וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.
ט:
כעת נוכל להבין ביתר קלות את הסעיף השני של משנתנו: רבי שמעון בן זומא משבח את האדם שיכול לשלוט ביצרו. גם הפעם הופך בן-זומא תפיסה מקובלת על פיה: גיבור אמיתי אינו הלוחם הדגול שלוכד ערים ועושה לעצמו שם בעולם. הגיבורים האמיתיים הם היהודים הפשוטים, שבמאמץ מוסרי אדיר, מביאים את עצמם לחיות חיים הגונים בכך שהם כל הזמן כובשים את יצרם. ה-'הוכחה' מהכתוב שמביא בן-זומא היא ממשלי ט"ז ל"ב.
המשך יבוא.
שאלות ותשובות:
ב-אבות 214 כתבתי על מצוקתן ההלכתית של נשותינו. מיכאל אפשטיין שואל:
האם אתה מדבר על הקשיים בקבלת גט? על מעמד של דרגה נמוכה בהרבה בתי כנסת? אימהות למשפחות חד הוריות בעלות קשיים כלכליים? כל הנזכר לעיל? או משהו אחר. אין זה מנהגך לא לומר למה כוונתך.
אני משיב:
עלינו לקרוא את דברי בהקשרם. התייחסתי למאמצים ההלכתיים שלהם רמז רבי אליעזר בן חיסמא במשנה, שאנו פרשנו על ידי הבאת הדוגמה של רבן שמעון בן גמליאל בעניין 'קנים' ובנושא הנידה. ואולם, אם פרושי לדבריו נכון אזי אין ספק, היום, הוא היה מגנה את כל הקשיים שמיכאל הזכיר – ועוד.
לתנועה המסורתית