avot-h204

א:
משנתנו היא המשך הגיוני של המשנה הקודמת. אחרי שביססנו את העובדה שלבני האדם יש בחירה חופשית אף-על-פי שהקב"ה הוא כול יכול וכול יודע; לאחר שהצהרנו שלמרות העובדה שלבני האדם יש בחירה חופשית, אף-על-פי-כן מעשיהם נשפטים – עד כמה שבטוב – רבי עקיבא מתייחס כעת לסתירות כביכול האלה.

ב:
משנתנו היא, למעשה, מטפורה ממושכת, וזה בהחלט הופך את הטיעון לפשוט יותר להערכה. חיינו מדומים ללקוח שבא לקנות סחורה בחנות. אנו 'קונים' מהחנוני השמימי בהקפה, אבל יש לו גובים שפועלים כל הזמן כדי לוודא שהחשבונות ישולמו במלואם.

ג:
הכל נתון בערבון: בני האדם מקבלים את חייהם כהלוואה מידי שמים. במובן זה חיינו אינם שלנו ועלינו להיות מודעים תמיד שבזמן מהזמנים בעתיד נידרש להחזיר את ההלוואה.

ומצודה פרוסה על כל החיים: כמו כל חכמי התלמוד, רבי עקיבא מניח שאנו מכירים את המקרא 'שתי וערב'; ולכן, חושבני, שהוא מרשה לעצמו רק לרמוז על הפסוק המקראי [קהלת ט יב]; רובנו צריכים לקרוא את הפסוק עצמו כדי להבין את הרמז:

ד:
והפנקס פתוח: זה דומה להוראה שלמדנו באבות פ"ב מ"א:

ה:
והגבאים מחזירים תדיר בכל יום: במסגרת כוונת המטפורה הגבאים של החנוני הם מה שוויליאם שיקספיר הגדיר באופן כה קולע "חצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו". גורל רע פוקד אותנו באופן זה או אחר, ורבי עקיבא רואה בפגיעות של בני האדם למחלות ולמות חלק מהמערכת שבאמצעותה חובות החיים ניגבים.

ו:
והכל מתקן לסעודה: כאן חוזר רבי עקיבא להוראה של חז"ל שכבר דנו בה פעמים רבות במסכת זו. הסעודה במטפורה הממושכת הזו היא מה שחז"ל כינו 'תחיית המתים' שבאחרית הימים ושתבוא לפני יום הדין – "יום ה' הגדול והנורא". דנו ברעיון הזה באריכות ב-אבות 020 ובשיעורים שלאחריו.

באבות 203 עדיין דנו בהשלכות של בחירתם החופשית של בני האדם. יעקב חיניץ כותב:

הבעיה המציקה לי בתחום הבחירה החופשית היא זאת: אם נקבל את השיטה הזאת ברצינות — ואם בורא העולם הוא רציני בזה — אז מתחייבת הגיונית גם כן להאמין שגורל היחידי והכללי, סיפורי חיינו וההיסטוריה הלאומית והעולמית — תלויים בנו — ולא בהשגחה עליונה. אם באמת הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים — צריכים אנו לברר מה נכלל ב"יראת שמים" האם זה מרחיק לכת לומר שכל מה שהקב"ה מצווה, הוא חלק של יראת שמים? הלוא הוא מצווה על שמירת בריאת הגוף, על מלחמה ושלום, על מצוות ישיבת ארץ ישראל, על תמיכת העניים וכל מיני גמילות חסדים. יוצא מזה שתוצאות קיומנו המצוות האלה, או ביטולנו אותן — תלויות בנו ולא בהשגחה אלוהית. חידה ישנה היא בשבילי שכל הבקשות הנמצאות בתפילת העמידה — מדעה עד בנין ירושלים — דנים בעניינים שאנחנו חייבים לעשות. אנחנו מחוייבים ללמוד תורה ולשוב בתשובה ולשוב לארצנו ולעירנו ולבנותה. האם מותר לבקש מהקב"ה שהוא יעשה כל הדברים האלו בשבילנו?

אני משיב:

אני מסכים עם יעקב שהאדם המודרני צריך הבנה יותר מתוחכמת להשגחה אלוהית. בחיבורו 'מורה נבוכים' רמב"ם מציג כמה דרכים להבין את העיקרון הזה, אבל הם רק מערפלים על מהי דעתו האמיתית.

כשאנו מתפללים לחזרה בתשובה אנו יודעים שהדבר תלוי בנו: אנו אומרים לקב"ה מה שאנו חשים שאנו צריכים, והתפילה הזו מעוצבת כדי שתעזור לנו ותכוון אותנו לתשובה אמיתית. אנו יודעים שהקב"ה לא יכול לגרום לנו לחזור בתשובה, מפני שהתשובה תלויה בכך שנעשה מעשה מתוך בחירה חופשית. (אם הקב"ה מנופף בשרביט קסמים ומיד אנו 'עושים תשובה' הרי זה לעג לכוונה שבמושג תשובה.) אבל אנו מבקשים עזרה ועידוד כדי לעשות את מה שאנו צריכים לעשות. כך גם בכל התפילות האחרות: אנו מבקשים מהקב"ה לעזור לנו להשיג את מטרותינו, למרות שאנו יודעים שהשגת המטרות ממש תלויה בנו.

בשלב מוקדם יותר של התפתחותנו הרוחנית עמנו התפלל לגאולה על דרך הנס מהגלות האיומה ומהיעדר מוחלט של עצמאות. הם דימו לעצמם מעשה של גאולה אלוהית פתאומית. אך הנס הזה מעולם לא קרם עור וגידים. בנימין זאב הרצל והתנועה הציונית השיגו את הגאולה הזו. ליהודי המודרני המתוחכם לא אמורה להיות בעיה להבחין בהישגים האלו של היוזמה הציונית מידה של ההשגחה האלוהית בפעולה. הקב"ה מחולל מדי יום נסים של ריפוי על ידי המומחיות המופלאה של רופאים וסועדים וחוקרים. הקב"ה נותן לנו אמצעים להבאת קורטוב של שגשוג לכולם, אבל עלינו לכלכל ולנהל את המשאבים הללו בחוכמה ובחסד.

ניתן להביא עוד דוגמאות רבות למשמעות שיכולה להיות ואמורה להיות לתפילה בשביל היהודי המודרני. אני מקווה שהרמזים שהבאתי בתשובה זו – שהיא הארוכה מדי – מספיקים לאחרים שיבינו מתוכם עוד שיקולים לעצמם.